ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ט׳

הכרזת שנת היובל, שבה משתחררים עבדים וקרקעות שבות לבעליהן, נעשית על ידי הפצת קול שופר טבעי, כפי שמורות המילים וְהַעֲבַרְתָּ וכן תַּעֲבִירוּ. זהו שׁוֹפַר תְּרוּעָה שאינו מסמל מלחמה, אלא את שבירת כבלי העבדות ואת שמחת החירות והאחווה המבטלת את פערי המעמדות. ההכרזה מתבצעת בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בעיצומו של היום ולא בלילה, ודווקא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, משום ששניהם משיבים את האדם, הנשמה והעולם למצבם הטהור והמקורי. חובת התקיעה מתחילה בבית הדין ומתפשטת לכל יחיד בְּכָל־אַרְצְכֶם, ומשום שביום זה אין ספק לגבי התאריך, היא דוחה את השבת בכל מקום.