לאחר הציווי על שביתת הארץ בשנת השמיטה וההבטחה לברכה חריגה בתבואת השנה השישית, מתאר הפסוק את החזרה לשגרה חקלאית. הפסוק מציג את עוצמת הברכה האלוהית, המעניקה ביטחון תזונתי ורוגע נפשי לחקלאים השבים לעבד את אדמתם, ומגשרת על הפער שבין זריעת התבואה החדשה לבין אסיפתה לבתים.
וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת. הכתוב מבהיר כי השנה השמינית היא שנת זריעה רגילה, ואין לצפות בה לנס של צמיחה ללא עבודה כפי שאירע בשנה השישית [אור החיים]. ציווי זה מתייחס למחזור שמיטה רגיל, ולא לשנת שמיטה הסמוכה לשנת היובל, שכן ביובל חל איסור זריעה גם בשנה השמינית [פענח רזא, בכור שור]. התורה בחרה להתמקד במחזור השנים הנפוץ, ולא במקרה הנדיר של שנת היובל המתרחש אחת לחמישים שנה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן. אכילה זו מתבססת על התבואה שנותרה עוד מהשנה השישית [פענח רזא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה "תבואה" היא בנקבה ואילו המילה "ישן" היא בזכר. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לאכילת לחם ישן מתוך התבואה, או שהמילה מתייחסת לעצם מהותה של התבואה [אבן עזרא, אבי עזר, הכתב והקבלה]. אכילת תבואה ישנה אינה בבחינת פשרה או אילוץ; להפך, התבואה הישנה נחשבת למשובחת ולבריאה יותר מזו החדשה, ודבר זה משקף את רחמי ה׳ על עמו [אור החיים, רד"צ הופמן]. יתרה מכך, הברכה מבטיחה שהתבואה תישמר באיכות מעולה ולא תתליע, תרקיב או תתחמם יתר על המידה למרות הזמן הרב שחלף [תורה תמימה].
עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ. המילה "תבואתה" מתייחסת לתבואה שנזרעה בשנה השמינית [רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. הברכה תספיק עד לחג הסוכות של השנה התשיעית. במהלך חודשי הקיץ, התבואה של השנה השמינית מונחת בשדות ובגרנות כדי להתייבש, ורק בחודש תשרי של השנה התשיעית מגיע זמן האסיף שבו מכניסים אותה מן החוץ לתוך הבתים והאוצרות [רש"י, מזרחי, רד"צ הופמן].
השפע הגדול של התבואה הישנה מעניק לחקלאים רוגע תפעולי ונפשי. הם אינם נדחקים לזרוע בחיפזון, ואינם נאלצים מתוך רעב לקצור את התבואה החדשה מוקדם מהרגיל או לאכול אותה כשהיא קלויה וטרם התבשלה כל צורכה. במקום זאת, הם יכולים להמתין בסבלנות עד שהתבואה החדשה תתייבש היטב בגורן ותיאסף בנחת [הטור הארוך, העמק דבר, תורה תמימה].
הפרשנים עומדים על כך שבפסוקים הקודמים הובטח שתבואת השנה השישית תספיק לשלוש שנים, דהיינו עד חודש ניסן של השנה השמינית שבו מתחילים לקצור את התבואה החדשה. כיצד הדבר מתיישב עם ההבטחה כאן לאכול מן הישן עד השנה התשיעית? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להבחין בין הצורך הקיומי לבין שפע הברכה: הפסוקים הקודמים ענו על שאלת ההישרדות הבסיסית של העם והבטיחו שהתבואה הישנה תספיק עד שיהיה ניתן טכנית לאכול מהתבואה החדשה בניסן של השנה השמינית. אולם, הפסוק שלנו בא להוסיף ולתאר את גודל הברכה, ולפיה הישן יספיק בשפע רב כל כך, עד שלא יהיה צורך לגעת בתבואה החדשה עד שתיאסף לבתים בחג הסוכות של השנה התשיעית [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. דעה נוספת תולה את ההבדל בזמנים ברמת הקיום הרוחני של העם: כאשר ישראל עושים את רצון ה׳ בשלמות, הם זוכים לאכול מן הישן עד סוכות של השנה התשיעית, אך כאשר אינם עושים את רצונו בשלמות, התבואה מספיקה רק עד ניסן של השנה השמינית [משכיל לדוד].