שנת השמיטה מהווה נקודת שיא בחיי החקלאות והרוח, ומעתיקה את רעיון מנוחת השבת השבועית אל ממד הזמן השנתי והלאומי.
המילים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת מלמדות כי שנת השמיטה אינה מחושבת באופן אישי לכל חקלאי בנפרד, אלא נקבעת על פי לוח שנה אחיד וכללי המתחיל בחודש תשרי, ומונה את שנות העולם. יתרה מזאת, מבחינה הלכתית, שלושים יום לפני תחילת השנה נחשבים כשנה בפני עצמה לעניינים מסוימים [מלבי"ם, תורה תמימה, אדרת אליהו].
הביטוי הכפול שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מדגיש את עוצמת המנוחה, בדומה לשבת בראשית. כשם שבשבת נאסרת כל מלאכה, כך בשמיטה נאסרת עבודת האדמה לחלוטין, אפילו לצורך גידול מזון בסיסי [ביאור יש"ר]. בנוסף, דיוק הלשון מלמד שאיסור המלאכה חל רק בשנת השמיטה עצמה, ללא חובה מן התורה להוסיף זמן של איסור לפני תחילתה [העמק דבר].
באשר להיקף האיסור, המילים יִהְיֶה לָאָרֶץ מבהירות כי המנוחה נדרשת ספציפית מהשדות והכרמים. לפיכך, האיסור מתמקד בעבודות חקלאיות המצמיחות יבול, אך אינו אוסר על עבודות עפר כלליות בארץ, כגון חפירת בורות, שיחים ומערות [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד, שפתי חכמים].
התוספת שַׁבָּת לַה' מעניקה לשנה זו את משמעותה התיאולוגית והרוחנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשביתה נועדה להוות עדות לכך שה' הוא בורא העולם והבעלים האמיתי של הארץ, בעוד בני האדם הם רק אריסים המקבלים רשות להשתמש בה [רש"ר הירש, הכתב והקבלה, תורה תמימה]. הארץ עצמה שובתת כדי להשלים את המנוחה שנחסכה ממנה במהלך שש שנות העבודה הרצופות [מלבי"ם].
הפסקת העבודה הפיזית הקשה מאפשרת לחקלאים להתפנות מעיסוקי החומר, להתעורר לדרישת ה', ולהשלים את זמן לימוד התורה שאבד להם במהלך עונות השנה העמוסות [ספורנו, רלב"ג, פרדס יוסף]. יש הרואים בשנת שמיטה זו מעין הכנה ורמז לאלף השביעי, העידן העתידי שבו העולם יזדכך והארץ תוציא את פירותיה ללא צורך בעמל אנושי [נחלת יעקב]. מבחינה הלכתית, היות שזו שבת המוקדשת לה', האיסור מוטל על הקרקע עצמה, ולכן חובה על בעל השדה לדאוג שאפילו אדם שאינו יהודי לא יעבד את אדמתו [העמק דבר]. לצד הטעמים הרוחניים, מוזכר גם טעם טבעי ולפיו לאחר שש שנות יבול, כוחה של האדמה נחלש והיא זקוקה לזמן התחדשות [צפנת פענח].
הפסוק מפרט פעולות חקלאיות ספציפיות: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. הזריעה נחשבת לעבודה המהותית ביותר בשדה, ואילו הזמירה היא הפעולה המועילה ביותר לגידול הגפן [רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי המילה תִזְמֹר משמעותה חיתוך וקיצוץ של זמורות וענפים בכרם נטוע, במטרה לתקן את הגפן ולהשביח את יבולה [רש"י, מזרחי, גור אריה, לבוש האורה].
מדוע התורה פירטה דווקא עבודות אלו, הרי זמירה היא תולדה וסוג של זריעה? מתוך פירוט זה לומדים הפרשנים הבדל הלכתי יסודי בין שבת לשמיטה. בעוד שבשבת השבועית כל סוגי המלאכות אסורים מהתורה באותה חומרה, בשנת השמיטה רק הפעולות המפורשות בפסוק נושאות איסור חמור מהתורה. שאר העבודות החקלאיות שנועדו לשפר את הצמיחה אסורות רק מדרבנן או בעונש קל יותר. הבדל זה נועד להדגיש שמטרת השמיטה אינה שביתה מוחלטת של האדם ממלאכה יוצרת כבשבת, אלא הפקעת הבעלות והשליטה על תוצרת האדמה [תורה תמימה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].