יצא לכם פעם להרגיש ממש עייפים אחרי שבוע שלם של לימודים, ולשמוח שסוף סוף מגיעה השבת ואפשר לנוח? תארו לעצמכם שגם האדמה מרגישה ככה. בדיוק כמו שאנחנו נחים ביום השביעי, התורה קובעת כי וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הארץ כולה יוצאת לשנת חופש מיוחדת שנקראת שנת שמיטה. השנה הזו לא מתחילה מתי שמתחשק לכל חקלאי בנפרד, אלא זו שנה אחת קבועה לכולם שמתחילה בחודש תשרי.
המילים שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מדגישות שזו מנוחה מוחלטת, ממש כמו שבת רגילה. אבל מי נח? התורה מסבירה שהמנוחה הזו יִהְיֶה לָאָרֶץ, כלומר, היא מיועדת במיוחד לשדות ולכרמים. המשמעות היא שאסור לעשות עבודות חקלאיות שמצמיחות יבול, אבל עבודות רגילות באדמה שלא קשורות לגידול צמחים, כמו לחפור בור, מותר לעשות.
למה בעצם לעשות הפסקה כזו ארוכה? כשהתורה אומרת שזו שַׁבָּת לַה', היא מזכירה לנו שה' הוא זה שברא את העולם והוא הבעלים האמיתי של האדמה, ואנחנו רק מקבלים רשות להשתמש בה. בנוסף, כשחקלאים לא עובדים קשה בשדה במשך שנה שלמה, יש להם פתאום המון זמן פנוי. במקום להתעסק רק בעבודה קשה, הם יכולים להתקרב לה' ולהשלים את כל הזמן שבו לא הספיקו ללמוד תורה.
כדי שנדע בדיוק ממה נחים, התורה מפרטת ואומרת שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. זריעה היא העבודה הכי חשובה בשדה, והמילה תִזְמֹר פירושה לחתוך ענפים בכרם כדי שהענבים יגדלו טוב יותר. התורה מזכירה דווקא את הפעולות האלה כדי ללמד אותנו שבשנת השמיטה אסור לעשות את העבודות העיקריות שמצמיחות פירות. המטרה היא לא סתם לשבת בחיבוק ידיים, אלא לשחרר את השליטה שלנו על האדמה ולהראות שהכל באמת שייך לה'.