מצוות השמיטה מציגה מהפכה תפיסתית עמוקה ביחס שבין האדם, האדמה והבורא. בדומה ליום השבת המעניק מנוחה לאדם ומעיד על בריאת העולם, כך שנת השמיטה מעניקה מנוחה לאדמה ומבססת את ההכרה כי הבעלות האמיתית על הארץ מסורה לה' בלבד.
הכפילות הפותחת את הפסוק, דַּבֵּר ולצידה וְאָמַרְתָּ, משקפת את המורכבות הרגשית והמעשית של מצווה זו. מצד אחד, לשון "דיבור" נחשבת לקשה יותר, והיא מכוונת כלפי הקושי האנושי לחדול מעבודת האדמה ולהפקיר את היבול שעליו טרח האדם. מצד שני, לשון "אמירה" הרכה יותר, נועדה לשמח ולסעוד את הלב, שכן היא מבשרת על השוויון החברתי שנוצר כאשר הכל יכולים ליהנות מהפירות, וטומנת בחובה הבטחה אלוהית לברכה כלכלית בשנה השישית שתספיק לשלוש שנים [אור החיים].
הביטוי כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ מלמד בראש ובראשונה כי מצווה זו תלויה במקום ונוהגת אך ורק בארץ ישראל המיוחדת, ולא בארצות עבר הירדן כעמון ומואב [רלב"ג, מלבי"ם]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי החובה לקיים את השמיטה לא חלה מיד עם חציית הירדן. המצווה נכנסה לתוקף רק לאחר תקופה של ארבע עשרה שנים – שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות. הסיבה לכך היא שהשמיטה מחייבת שכל אדם יכיר את נחלתו האישית והמוגדרת, כדי שיוכל לשמוט אותה [רש"ר הירש, רד"צ הופמן, חזקוני].
המילים אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם מדגישות כי מתנת הארץ אינה אבסולוטית. ה' משתמש בלשון הווה מתמשך ("נֹתֵן" ולא 'נתתי'), כדי להבהיר שבשעת נתינת הארץ הוא מציב תנאי ומשייר לעצמו בעלות עליה בשנת השמיטה. אם בני ישראל יפרו את התנאי ויעבדו את האדמה בשביעית, מתנת הארץ לא תתבטל לחלוטין, אך הם ייאלצו לצאת לגלות כדי "לפרוע" לארץ את שנות המנוחה שנמנעו ממנה [אור החיים].
משמעות המילה וְשָׁבְתָה היא ביטול וחדלון ממלאכה [רשב"ם]. שביתה זו אינה כוללת בהכרח איסור גורף על כל פעולה בקרקע, אלא מתמקדת בעיקר במלאכות המובהקות של עבודת השדה והכרם, כגון זריעה וקצירה [מלבי"ם]. מעבר להפסקת העבודה הפיזית, השביתה דורשת מהאדם לחדול מלנהוג מנהג בעלים ברכושו. הפירות הופכים להפקר, וכך נוצר שוויון מוחלט בין העשיר לעני, גאוות העשירים מושפלת, וכל בני האדם, ואף חיות השדה, ניזונים יחד בשווה [רבנו בחיי, שד"ל]. בנוסף, השביתה מעבודה פיזית נועדה לפנות לאדם זמן יקר כדי שיוכל לעסוק בתורה ולהתעלות מבחינה רוחנית, דבר שקשה להשיגו בשש שנות טרחה ועמל [פרדס יוסף].
הצירוף שַׁבָּת לַה' עומד במוקד דיון פרשני רחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששביתת הקרקע חייבת להיעשות "לשם ה'". התורה שוללת את המחשבה לפיה מטרת השמיטה היא טכניקה חקלאית שנועדה להשביח את הקרקע ולהוסיף לה כוח, כפי שנהוג בקרב עובדי אדמה. המנוחה נועדה אך ורק כדי לקיים את גזירת ה' ולהכיר באדנותו על הארץ [רש"י, אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר].
על בסיס תפיסה זו, מוסיף פירוש אחר כי מטרת המצווה היא לעקור את טבע האדם לחשוב ש"כוחו ועוצם ידו" מביאים לו את עושרו. על ידי הוצאת החקלאי מהשגרה הטבעית והישענותו המוחלטת על הנס של תבואת השנה השישית, מושרשות בו מידות האמונה והביטחון בה'. לפיכך, עונש הגלות על ביטול השמיטה נובע מחוסר האמונה והביטחון של העם בישועת ה' [כלי יקר].
רובד עמוק נוסף קושר בין השמיטה לבין בריאת העולם. המילים שַׁבָּת לַה' מקבילות במדויק לתיאור יום השבת בספר שמות ("שבת לה' אלהיך"). כשם שששת ימי המעשה ויום השבת מעידים על בריאת העולם, כך שש שנות העבודה ושנת השמיטה מרמזות על סוד "ימות עולם" – ההיסטוריה האנושית המקבילה לששת אלפי שנים, והאלף השביעי שכולו שבת ומנוחה. מסיבה זו, הכופר במצוות השמיטה נחשב כמי שכופר במעשה בראשית ובעולם הבא, ועל כן החמירה התורה בעונש הגלות על עוון זה יותר משאר איסורי התורה [רמב"ן, רבנו בחיי].