ויקרא, פרק כ״ה, פסוק ב׳

מצוות השמיטה דורשת מהאדם להרפות מתחושת הבעלות על הקרקע ולהכיר בריבונותו המוחלטת של ה', כאשר הכפילות דַּבֵּר וכן וְאָמַרְתָּ משקפת את הקושי האנושי לחדול מעבודת האדמה לצד ההבטחה המנחמת לברכה. חובה זו חלה רק בארץ ישראל לאחר כיבושה וחלוקתה, והמילים כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם מדגישות שמתנת הארץ מותנית בהכרה בבעליה האמיתיים. משמעות הציווי וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ היא ביטול מלאכות החקלאות המבטאות אדנות, כגון חרישה וזריעה, והפקרת הפירות. אף שיש למנוחת הקרקע תועלת חקלאית, היא מוגדרת כשַׁבָּת לַה', כלומר שביתה דתית שנועדה לעקור את גאוות האדם, להשריש ביטחון בבורא, להעיד על בריאת העולם ולאפשר פנאי ללימוד תורה.