ויקרא, פרק כ״ה, פסוק י״א

שנת היוֹבֵל, שמשמעותה קריאת שמחה של דרור או הבאת שי, מהווה זמן של שוויון וחירות שבו עוצרים את העשייה החקלאית כדי להכיר בבעלותו המוחלטת של ה'. התורה מדגישה כי חובה לשבות בדיוק כאשר שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם, והניסוח הכפול תוחם את קדושתה לשנה זו בלבד כדי שאיסורי המלאכה לא ימשכו אל השנה שאחריה. בשנה זו חלים דיני שמיטה, והאזהרה לֹא תִזְרָעוּ מופנית בלשון רבים גם לקונה וגם לבעלים המקורי השב אל הקרקע, שכן הארץ משתחררת ואיש מהם אינו רשאי לנהוג בה מנהג בעלים. משום כך נאסר לקצור כרגיל את סְפִיחֶיהָ, שהם התבואה שצמחה מאליה, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ, שהם ענבים שגדלו בגפן שלא טופלה או פירות שנשמרו באופן בלתי חוקי מפני הציבור.