ויקרא, פרק כ״ה, פסוק י״ב

שנת היובל משהה את חוקי הקניין ומציבה את החברה על מדרגה שוויונית, תוך שהיא קובעת כי יוֹבֵל הִוא שבו קרקעות שבות לבעליהן ועבדים משתחררים. השנה מובדלת משאר השנים ולכן קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, כלומר חל איסור לעבוד את האדמה או לנהוג בה מנהג בעלים, ופירותיה לעולם אינם מאבדים את קדושתם גם אם הוחלפו בכסף. למרות זאת, התבואה אינה נאסרת באכילה אלא ניתנת כהפקר המשותף לכולם. הציווי מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ מורה שאין לאגור את היבול באוצרות אלא ללקוט אותו ישירות בחוץ, או לחלופין שמותר לאספו הביתה, אך זכות זו פוקעת וחובה לבער את הפירות ברגע שאותו מין כלה מן השדה ואינו זמין עוד לחיות הבר.