מערכת הזמנים של עם ישראל בארצו מושתתת על מקצב מחזורי, שבו השנים נספרות לקראת שנת היובל המשחררת. הציווי וְסָפַרְתָּ לְךָ אינו מופנה לכל אדם פרטי, אלא לבית הדין הגדול, הסופר את השנים כנציג האומה כולה. זאת בניגוד לספירת העומר שעליה נאמר "וספרתם לכם" ברבים, שכן היא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד [מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן ועוד]. עם זאת, במישור הרוחני, המילים וְסָפַרְתָּ לְךָ רומזות לאדם שעליו למנות את שנותיו ולנצלן לטובתו הרוחנית ולתיקון נפשו, שכן קנייני העולם הזה חולפים, ואילו התורה והמצוות נשארים לו לנצח [צרור המור, כלי יקר, אלשיך].
התורה מצווה לספור שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים. המילה שַׁבְּתֹת בפסוק זה אינה מתייחסת לימי שבת, אלא לשנות שמיטה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה כופלת את לשונה ומוסיפה מיד לאחר מכן שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים כדי למנוע טעות: שלא נחשוב שיש לקיים שבע שנות שמיטה רצופות ואחריהן יובל, אלא שעלינו לקיים שבעה מחזורים נפרדים בני שבע שנים כל אחד, כאשר כל שמיטה חלה בזמנה הראוי [רש"י, מזרחי, ברטנורא]. בנוסף, הכפילות מלמדת על אופן הספירה עצמו – כשם שבספירת העומר סופרים גם את הימים וגם את השבועות, כך בית הדין מצווה למנות גם את השנים הבודדות וגם את מחזורי השמיטה, ולהכריז לדוגמה: "היום כך וכך שנים, שהן כך וכך שמיטות ליובל" [תורה תמימה, פרדס יוסף].
לכאורה, סיום הפסוק וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה נראה מיותר, שהרי החישבון המתמטי ברור. אולם, הפרשנים מסבירים כי התורה באה ללמדנו הלכות מהותיות. ראשית, כדי להבטיח שרצף השנים יהיה מחובר ללא הפסקות, כך ששנת החמישים תחול מיד לאחר השנה הארבעים ותשע [לבוש האורה, גור אריה]. שנית, כדי להנחות את החכמים לעבר את השנים במידת הצורך, כך שארבעים ותשע שנות הלבנה יוקבלו במדויק לשנות החמה, שהרי השמיטה תלויה בעונות החקלאיות של חרישה וזריעה [ספורנו].
סביב משמעות המספר ארבעים ותשע מתקיימת מחלוקת מרתקת. רש"י, ההולך בעקבות דעת רבי יהודה, מסביר שהפסוק מפריד בין ספירת השמיטות לספירת היובל כדי ללמד שיש לעשות שנת יובל בסוף ארבעים ותשע שנים, גם אם עם ישראל חטא ולא קיים את שנות השמיטה בדרך. לעומת זאת, חכמים חולקים וסוברים ששנת היובל תלויה בקיום השמיטות, ואם אין שמיטה – אין יובל [הכתב והקבלה, משכיל לדוד, צפנת פענח].
במבט רחב, הפרשנים מצביעים על הקבלה עמוקה בין ספירת היובל לספירת העומר. ספירת העומר היא ספירה של יחידים המונה ארבעים ותשעה ימים לקראת חירות רוחנית וקבלת התורה בשבועות, ואילו ספירת היובל היא ספירה לאומית המונה ארבעים ותשע שנים לקראת חירות חברתית וכלכלית. בשני המקרים, האדם עושה את המקסימום בכוחותיו האנושיים לאורך שבעה מחזורים, אך התחנה הסופית – היום החמישים או השנה החמישית – מגיעה כמתנה אלוקית וכגילוי שמעל לטבע [רש"ר הירש, תורת החסידות]. בסופו של דבר, הן השמיטה והן היובל נועדו להזכיר לאדם כי הארץ שייכת לה', וכי בני האדם הם רק תושבים זמניים בעולם הזה [כלי יקר].