דין מכירת בית בעיר המוקפת חומה שונה מדיני קרקעות רגילים. אם הבית לא נפדה על ידי המוכר או קרוביו, הוא עובר לבעלות מוחלטת וסופית של הקונה.
המילה לוֹ מלמדת שספירת השנה מחושבת תמיד מיום המכירה של המוכר הראשון, גם אם הקונה הראשון הספיק למכור את הבית לאדם אחר בתוך אותה שנה. הצירוף שָׁנָה תְמִימָה מדגיש שהספירה היא מיום ליום, מבלי שתחסר אפילו יממה אחת. הפרשנים חלוקים לגבי חישוב שנה זו במקרה של שנה מעוברת: הגישה המרכזית של חכמים היא שהמילה "תמימה" באה לרבות את חודש העיבור, כך שהמוכר מרוויח חודש נוסף לגאולת ביתו. לעומתם, יש הסוברים [רבי יהודה הנשיא] כי הכוונה היא לשנת חמה, כלומר בדיוק 365 ימים, ללא קשר לחודשי הלבנה.
כאשר עוברת השנה, נאמר וְקָם הַבַּיִת, כלומר הבית יוצא לחלוטין מכוחו של המוכר, שעד כה יכול היה לפדותו, ועומד באופן סופי ברשות הקונה. התוספת של המילים אֲשֶׁר בָּעִיר נראית מיותרת, ומכאן לומדים שהיא באה להרחיב את הדין לא רק לבית מגורים, אלא לכל המבנים הנמצאים בעיר, כגון בתי בדים, מרחצאות, בורות, שיחין ומערות. עם זאת, קיימת מחלוקת אם הדין כולל גם שטחים שאינם בנויים: בעוד שיש הסוברים [רבי מאיר] שהדין חל גם על שדות סלעיים בעיר המשמשים לאיסוף אבני בניין, הדעה המקובלת [רבי יהודה] היא ששדות אינם נחשבים כבית ולכן מוחרגים מדין זה.
אחד המאפיינים הבולטים בפסוק הוא הניגוד שבין הכתיב לקרי במילים אֲשֶׁר לֹא חֹמָה. המילה נכתבת באות אל"ף ("לא") אך נקראת באות וי"ו ("לו"). הרכבה זו של שלילה וקיום באה ללמד שדין עיר חומה חל על העיר גם אם כיום אין לה חומה, כל עוד הייתה לה חומה בעבר, החל מימי כניסת ישראל לארץ בראשות יהושע בן נון.
קושי דקדוקי נוסף עולה מכך שהמילה "עיר" היא בלשון נקבה, ולכן היה ראוי לכתוב "לה" ולא "לו". יש המסבירים כי המסורה קבעה את הקרי "לו" פשוט כדי שיישמע דומה לכתיב "לא". פרשנים אחרים מסבירים שהמילה "לו" מתייחסת לבית עצמו (שהוא לשון זכר) ולא לעיר. מתוך תפיסה זו נלמד הדין [רבי יהודה] שעל החומה להקיף את הבית מבחוץ, ולכן בית שבנוי בתוך חומת העיר עצמה אינו נחשב כבית בעיר חומה.
המילה לַצְּמִיתֻת משמעותה לחלוטין ולצמיתות, והכפילות הלשונית (הנגזרת מהשורש צ.מ.ת) מלמדת שדין זה חל גם על בית שניתן כמתנה ולא רק במכר. המילים לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו קובעות שהבית נשאר בידי הקונה ויורשיו לעולם. מכאן ממעטים רכוש של הקדש (רכוש שניתן למקדש), שכן להקדש אין "דורות" ויורשים, ולכן הבית אינו נחלט בידו. כמו כן, דין זה אינו חל על בתים בירושלים, משום שהיא לא נתחלקה לשבטים, ולכן אין בה קניין מוחלט לאדם פרטי.
לכאורה, אם הבית נמכר לצמיתות ולדורותיו, ברור שהוא לא יחזור למוכר בשנת היובל. אם כן, מדוע מוסיף הפסוק לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל? הפרשנים מסבירים כי תוספת זו נועדה למקרה שבו שנת היובל חלה בתוך השנה הראשונה למכירה. במצב כזה, היובל אינו מפקיע את המכירה ואינו מוציא את הבית מידי הקונה, אלא המוכר עדיין רשאי לפדותו עד תום שנת המכירה, ואם לא יעשה זאת, הבית ייחלט. בנוסף, מילים אלו מלמדות שדין בתי ערי חומה נוהג מבחינה הלכתית רק בתקופות שבהן נוהג דין היובל הכללי.