שנת השמיטה מציבה בפני האדם אתגר פסיכולוגי ואמוני עמוק, שבו הוא נדרש להרפות משגרת עמלו ולהישען לחלוטין על השגחת ה'. מעבר לממד האמוני, טמון כאן גם סוד חברתי: השבתת הקרקע משווה בין עניים לעשירים. גם העשיר, שבימים כתיקונם אינו חווה מחסור, נאלץ בשנה זו לשאת את עיניו לשמים מתוך חרדה קיומית ולשאול כיצד יתקיים. בכך הוא זוכה להרגיש על בשרו את צערו היומיומי של העני, מה שמעורר בו חמלה ורחמים [צרור המור, מגלה עמוקות].
המילה וְכִי הפותחת את שאלת העם אינה מבטאת ספק, אלא ודאות. ה' מכיר את טבע האדם ויודע ששאלה זו תישאל בהכרח [תורה תמימה, מלבי"ם, אילת השחר]. עם זאת, השאלה אינה נתפסת כהתרסה או כתירוץ להשתמטות מקיום המצווה, אלא כפנייה טבעית ולגיטימית של בן השואל את אביו כיצד יחיה, ולכן היא נענית מיד בהבטחה לברכה אלוהית. אילו הייתה זו שאלה של מרידה, ה' לא היה מצווה את ברכתו [אור החיים].
הפרשנים מתמודדים עם קושי כרונולוגי בולט בפסוק: מדוע החשש מתעורר דווקא בַּשָּׁנָה השביעית, והלא החקלאים אוכלים בה מתבואת השנה השישית שאותה קצרו לא מזמן? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ב"מקרא מסורס", כלומר משפט שסדר מילותיו התהפך. לפי גישה זו, כוונת הפסוק היא: "וכי תאמרו בשנת השמיטה – מה נאכל בשנה השמינית?" שהרי הדאגה האמיתית היא לשנה שאחרי השמיטה [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך, ריב"א ואחרים]. גישה לשונית אחרת מציעה כי האות בי"ת במילה בַּשָּׁנָה משמעותה "לאחר", כלומר העם שואל מה יאכל לאחר שתסתיים השנה השביעית [הכתב והקבלה].
לעומת זאת, יש המפרשים את החשש כקושי פסיכולוגי מיידי. אף על פי שיש בידם מזון מהשנה השישית, עצם העובדה שאינם זורעים גורמת להם לקמץ במזונם כבר עכשיו מתוך חרדה לעתיד. אדם שאין לו לחם מובטח לשנה הבאה אינו מסוגל לאכול לשובע גם בהווה, ולכן החרדה מתחילה כבר בשנה השביעית עצמה [ספורנו, כלי יקר, רד"צ הופמן].
מאחר שהפסוק כבר ציין "לא נזרע", עולה השאלה מהי אותה תבואה שאין לאסוף. הפרשנים מסבירים כי המילה תְּבוּאָתֵנוּ מתייחסת לגידולים שצומחים מאליהם ללא זריעה שנתית, כגון פירות האילן, יין, ו"ספיחים" – תבואה שצמחה מזרעים שנשרו בשדות בשנים קודמות [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברטנורא]. הפועל נֶאֱסֹף אינו מתייחס לעצם הלקיטה מהשדה כדי לאכול, אלא לפעולת ההכנסה אל הבית לשם אגירה וקיום לטווח ארוך, פעולה שנאסרה בשנת השמיטה שבה היבול מופקר לכל [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
בהקשר זה של איסוף תבואה שצמחה מאליה, הכתוב משקף מחלוקת תנאים: יש שלומדים מפסוק זה שאיסור אכילת ספיחים בשמיטה הוא מן התורה. מנגד, הגישה החולקת סבורה שאיסור הספיחים הוא מדרבנן בלבד, ולפיכך שאלת העם "מה נאכל" מתייחסת לשלב שבו יחול "זמן הביעור" – הרגע שבו ייאלצו לבער ולהוציא מבתיהם את המעט שכבר אספו, ויישארו ללא כל מקור מזון [תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור].