חשבתם פעם איזו הרגשה מוזרה זו לגור בבית שיש בו אוכל, אבל לדעת שאי אפשר לצאת לקנות או לגדל עוד? בשנת השמיטה, החקלאים עוצרים את עבודתם בשדה וסומכים רק על ה'. ה' מכיר את טבע האדם ויודע שזה מצב שמעורר דאגה, ולכן המילה וְכִי לא מבטאת ספק, אלא ודאות. ה' יודע שהעם בטוח ישאל ממה הם יחיו. זו ממש לא שאלה חצופה של מרידה, אלא פנייה טבעית לגמרי, כמו ילד ששואל את אבא שלו מה יהיה לאכול. בגלל שזו שאלה כנה, ה' עונה עליה מיד ומבטיח לברך אותם.
אבל רגע, למה העם חושש ממה שיקרה בַּשָּׁנָה השביעית? הרי יש להם אוכל שהם קצרו ממש לא מזמן, בשנה השישית! הפרשנים מסבירים שהפסוק שלנו התהפך קצת, והדאגה האמיתית של העם היא מה הם יאכלו בשנה השמינית, אחרי שתסתיים שנת השמיטה, שהרי עכשיו הם לא זורעים כלום לקראתה.
העם מזכיר שהוא לא יכול לזרוע וגם לא לאסוף. אבל אם לא זורעים, מה בכלל אפשר לאסוף? המילה תְּבוּאָתֵנוּ מתארת את כל מה שצומח לבד בלי שזרעו אותו במיוחד השנה, כמו פירות על העצים או תבואה שצמחה מזרעים שנפלו בשדה בעבר. המילה נֶאֱסֹף לא אומרת שאסור לקטוף תפוח כדי לאכול אותו עכשיו, אלא שאסור לאסוף כמויות גדולות ולהכניס הביתה למחסן. בשנת השמיטה הכל פתוח, מופקר ושייך לכולם.
מסתתר כאן גם סוד חברתי מיוחד. בדרך כלל, אנשים עשירים לא צריכים לדאוג מאיפה ישיגו את הארוחה הבאה, בזמן שאנשים עניים חיים בדאגה הזו בכל יום. בשנת השמיטה, האדמה שובתת וכולם שווים. גם האדם העשיר ביותר מסתכל לשמיים ומתפלל לה' שיעזור לו. פתאום הוא מרגיש על עצמו בדיוק את מה שמרגיש העני, וזה גורם לו להיות אכפתי, מלא חמלה ורחמן יותר כלפי אחרים.