התורה מגדירה את הגבולות החוקיים והחברתיים הנוגעים לרכישת עבדים נוכרים החיים בתוך גבולות הארץ או בסביבתה, תוך הבחנה ברורה בינם לבין שבעת עממי כנען המקומיים שעליהם חל איסור מוחלט של החזקה בחיים.
הפסוק מתייחס לאוכלוסייה המוגדרת כמִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם. מדובר בבני אומות זרות, כדוגמת המצרים, שהיגרו לארץ כנען [אבן עזרא]. אלו הם "גרי תושב" – נוכרים שקיבלו על עצמם נורמות התנהגות מוסריות בסיסיות, כגון איסור עבודה זרה, אך לא התגיירו והפכו לחלק מעם ישראל [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר]. קיימת מחלוקת לגבי זהות הנמכרים: בעוד שיש הסוברים כי גר תושב רשאי למכור לעבדות גם את עצמו וגם את בניו [רד"צ הופמן], גישה אחרת מדגישה כי התורה התירה לקנות רק מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים, כלומר את הילדים, אך לא את התושבים עצמם או את בני גרי הצדק. הסיבה לכך היא שמטרת העבדות היא להרחיק את העבד מעבודה זרה, וכיוון שהתושבים עצמם כבר עזבו את העבודה הזרה, אין כל מצווה לשעבדם [העמק דבר].
סוגיה מרכזית בפסוק נוגעת ליוחסין ולשאלת ההחרגה מאיסור החזקת הכנענים בחיים, כפי שבא לידי ביטוי במילים וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם. הפרשנים מסכימים כי מדובר בנוכרים שהגיעו מארצות אחרות ונשאו נשים כנעניות מקומיות. על פי כללי היוחסין של אומות העולם, הילד הולך אחר האב. לכן, בן שנולד לאב נוכרי (שאינו כנעני) ולאם כנענית, מיוחס לאביו, אינו נכלל באיסור החל על הכנענים, ומותר לקנותו כעבד [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. היתר זה תקף גם אם המשפחה השתקעה בארץ לחלוטין [גור אריה], ואפילו אם אותו בן יינשא בעתיד לכנענית ויוליד צאצאים, כל עוד השושלת הזכרית מקורה מחוץ לכנען [משכיל לדוד]. לעומת זאת, אם אב כנעני נשא אישה נוכריה, הילד נחשב לכנעני ואסור לקנותו [תורה תמימה, רד"צ הופמן].
מבחינה לשונית, הביטוי מֵהֶם תִּקְנוּ מעורר קושי, שכן כפשוטו הוא נשמע כאילו קונים מן ההורים את הילדים או את רכושם. משום כך, מפרשים רבים מסבירים כי המילה מֵהֶם משמעותה "אותם" – כלומר, מותר לכם לקנות את בני התושבים עצמם [רש"י, שפתי חכמים, לבוש האורה, דברי דוד, גור אריה]. בנוסף, נלמד מכאן כלל משפטי לפיו ישראל רשאים לקנות עבדים מאומות אלו, אך הנוכרים אינם רשאים לקנות ישראל כעבד עולם, וכן אינם קונים זה את זה לקניין גוף מלא [תורה תמימה].
אופי הרכישה מתואר במילים וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. המילה לַאֲחֻזָּה מופיעה במקרא כמעט אך ורק ביחס לקרקעות ונחלות, ולא ביחס למטלטלין. השימוש במונח זה נועד להשוות את קניין העבד הנוכרי לקניין של קרקע: שניהם נקנים באותן דרכים משפטיות – בכסף, בשטר או בלקיחת בעלות מעשית [רלב"ג, מלבי"ם, אילת השחר]. מעבר לאופן הקניין, ההשוואה לקרקע מלמדת על אופי הבעלות: בדומה לנחלת שדה שהיא רכוש קבוע, העבדים הללו הופכים לקניין עולם שאינו משתחרר בשנת היובל, וניתן להשתמש בהם לאורך כל החיים ולהורישם לדורות הבאים [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].