ויקרא, פרק כ״ה, פסוק מ״ה

מותר לישראל לקנות עבדים נוכרים מתוך בְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, שהם מהגרים שקיבלו על עצמם נורמות מוסריות בסיסיות אך לא התגיירו. המילים מֵהֶם תִּקְנוּ מלמדות שמותר לקנות אותם עצמם, אף שיש הסבורים כי היתר זה חל רק על ילדיהם ולא על התושבים המבוגרים שכבר נטשו את העבודה הזרה. ההיתר חל גם על עבדים הבאים וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם, כלומר צאצאים לאב נוכרי ולאם ממוצא כנעני, שכן הייחוס נקבע לפי האב ולכן הם מוחרגים מהאיסור החל על עממי כנען המקומיים. מעמדם של עבדים אלו מוגדר במילים וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה, כלומר הם מושווים לקניין של קרקע הנרכשת באותן דרכים משפטיות, הופכים לרכוש קבוע שאינו משתחרר בשנת היובל וניתנים להורשה לדורות הבאים.