ויקרא, פרק כ״ה, פסוק מ״ד

כדי לספק מענה לצורך במלאכות קשות לאחר הגבלת שעבודם של עברים, מתיר הפסוק לקחת עבדים נוכרים, בין אם כצורך פסיכולוגי של העם ובין אם כמצווה להרחיקם מאלילות. ההכרזה וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מצביעה על קניין עולמים מוחלט, שבו העובדים וכן ילדיהם הופכים לרכוש האדון. לקיחת עבדים מותרת רק מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם, כלומר מהאומות השכנות, כדי להוציא מכלל זה את עממי כנען שאסור להחיותם אלא אם זנחו את עבודת האלילים. המילים מֵהֶם תִּקְנוּ מלמדות שניתן לרכוש בכסף גם את הבוגרים עצמם, ולא רק לקחת שבויים בכוח הזרוע במלחמה. האזכור החוזר של עֶבֶד וְאָמָה מבהיר כי השפחות הנוכריות נשארות בשעבוד עולם כמו הגברים, וכי שניהם אינם יכולים לבוא בברית נישואין יהודית.