תפיסת החירות האישית במסורת ישראל נשענת על עיקרון עמוק: החופש משעבוד אנושי נובע מהשתעבדות מוחלטת לבורא. אדם אינו יכול להפוך לרכושו של אדם אחר לצמיתות, משום שבעלותו של האל על האדם שוללת כל אפשרות לבעלות משנית.
הכתוב פותח בהכרזה כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות קביעה זו היא ששטר הקניין של ה' קודם לכל שטר קניין אנושי [רש"י, רש"ר הירש, בכור שור]. מכיוון שה' הוא אדונם הבלעדי, אי אפשר להשתמש בהם כרכוש, וכל צורת העבודה בהם מוגבלת [שטיינזלץ]. יתרה מזאת, שעבוד של אדם מישראל למטה בעולם הזה, נחשב כאילו המשעבד פוגע כביכול בה' עצמו מלמעלה, ומושך את שורש נשמתו של העבד אל כוחות הטומאה [רש"י, שד"ל, משכיל לדוד, ברכת אשר].
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק, הקורא להם עֲבָדִים ושוב עֲבָדַי הֵם. גישה אחת מסבירה כי הכפילות מצביעה על שני רבדים: ישראל קדושים ומשויכים לה' מעצם טבעם עוד לפני הגאולה, ובנוסף לכך, עצם יציאת מצרים מחייבת אותם להכיר בעבדותם זו ולהתנהג בהתאם [אור החיים]. גישה אחרת מתמקדת בהבדל שבין עבדים לבנים. בדרך כלל, כאשר ישראל עושים את רצון ה' באהבה הם נקראים בנים, שכן בן משתדל לעשות את רצון אביו גם במקום שהוא פטור, אך כאשר הם רק מקיימים את חובתם היבשה או משלמים חוב על חטאיהם, הם נקראים עבדים [תיבת גמא, פרדס יוסף]. עם זאת, ה' מדגיש כאן את תואר העבדות, משום שגאולת מצרים התרחשה לפני זמנה המיועד, והתנאי המפורש להקדמת הגאולה היה שיקבלו על עצמם להיות עבדים לה' בלבד ולא לשעבד את עצמם לאחרים [פני דוד, נחל קדומים, מלבי"ם, אדרת אליהו].
על פי גישה זו, עצם מכירת אדם מישראל לאדם אחר היא עסקה בטלה מיסודה, שהרי עבד אינו יכול למכור את עצמו לעבד אחר ללא רשות אדונו, ושניהם – גם הקונה וגם המוכר – הם ממילא עבדי ה' [אלשיך]. מכאן נגזרת גם ההלכה ולפיה אוזנו של עבד הבוחר להישאר אצל אדונו נרצעת, משום שאוזן זו שמעה במעמד הר סיני שהם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים, ובכל זאת הלך האדם וקנה לעצמו אדון אנושי [תורה תמימה, אלשיך]. עיקרון זה מהווה גם את הבסיס החוקי לכך שפועל שכיר רשאי לחזור בו ולהתפטר ממלאכתו אפילו באמצע היום, ולכך שאסור לאדם להשכיר את עצמו ליותר משלוש שנים ברציפות כדי שלא ייכנס לגדר של עבד. חריג לכך הוא אדם העוסק במלאכת שמים, כגון שליח ציבור, שאינו יכול לחזור בו באמצע עבודתו שכן אינו נחשב עבד לעבדים [תורה תמימה, פרדס יוסף, פירושי רד"צ הופמן].
הפסוק ממשיך ומנמק: אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה' הוציא אותם בעצמו, ולא על ידי מלאך, כדי להראות שראוי ליחיד להציל את היחיד, ומאותו רגע הם נקנו לו לעבדים וקניין זה קודם לכל [פני דוד, אלשיך, בכור שור]. מכיוון שה' קנה אותם במאמץ רב, הם יקרים לו והוא דואג שלא יאבד מהם איש [העמק דבר].
אזהרה זו מכוונת במיוחד למקרה שבו אדם מישראל נמכר לגוי. הכתוב דורש לפדותו מיד, ונימוק זה צריך להיאמר מפורשות לגוי הקונה, כדי שידע שהעבד שייך לה' [אבן עזרא, ביאור יש"ר, חזקוני]. הסמיכות של פסוק זה לאיסור עשיית אלילים המופיע מיד אחריו אינה מקרית. ה' מזרז את גאולת העבד מהגוי מחשש שמא ילמד ממעשיו, יושפע מסביבתו ויעבוד עבודה זרה [אלשיך, העמק דבר], שהרי בזכות שמירתם על ההתרחקות מאלילים נגאלו ישראל ממצרים מלכתחילה [דעת זקנים].
הפסוק נחתם במילים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. הכתוב עובר מדיבור על ישראל בגוף נסתר אל פנייה ישירה לנוכחים. פנייה זו מופנית אל הקונה, שעליו לדעת כי ה' הוא המחזיק את ישראל כבני חורין, ואל הציבור כולו המוזהר שלא לרדות בעבד בפרך, שכן גזירת המלך העליון חלה על כולם בשווה [אור החיים, בכור שור].