הפסוק חותם את פרשיית העבד העברי הנמכר לנוכרי, ומשמש כאזהרה פסיכולוגית ורוחנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה פונה כאן לאותו עבד, כדי שלא יאמר בליבו שמכיוון שאדונו הנוכרי עובד עבודה זרה, מגלה עריות או מחלל שבת, מותר גם לו לנהוג כמותו ולהתפרק מעול המצוות. התורה מזכירה לו שגם בתוך מציאות של שעבוד וגלות, הוא נותר עבדו של ה' ועליו לשמור על כבודו וזהותו, ולא להמיר את אמונתו בדברי הבל.
באזהרה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, המילה אלילים נדרשת על ידי הפרשנים מלשון "אל" שמשמעותה לאין ולאפס, כלומר כוחות חסרי ממשות שאינם מועילים [שפתי כהן, ביאור יש"ר]. פרשנות נוספת רואה במילה אירוניה על המילה "אילות" וכוח, שכן האלילים מעידים דווקא על חוסר כוחם העצמי [רבנו בחיי]. האיסור מבקש לרומם את האדם שלא יראה עצמו כחסר ערך ולא ישעבד את עצמו לכוחות שליליים ועיוורים, אלא יכיר בערכו העצמי כעובד ה' [שפתי כהן, רש"ר הירש]. איסור זה חל גם על עשיית הדברים למראית עין בלבד, כדי למצוא חן בעיני הנוכרים [בעלי ברית אברם].
לגבי וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, הפרשנים מבחינים בין המושגים. פסל הוא צורה חקוקה בעץ או באבן, ואילו מצבה היא אבן אחת המשמשת כבסיס או בניין לפולחן. האיסור על הקמתם חל מיד עם עשייתם, עוד בטרם נעבדו בפועל [צפנת פענח, מלבי"ם], והוא תקף גם אם המטרה היא לנוי בלבד או אפילו לשם עבודת ה', שכן זוהי דרכם של עובדי האלילים [רלבב"ג, פרדס יוסף]. יש המציינים כי בעוד שבימי האבות הקמת מצבה הייתה רצויה כביטוי להכרת תודות על מעשי ה' בטבע, לאחר מתן תורה היא נפסלה, שכן כעת העבודה לה' צריכה להיעשות על גבי מזבח המורכב מאבנים רבות ומסמל את מעשי האדם וקיום התורה [רש"ר הירש].
בביאור המושג וְאֶבֶן מַשְׂכִּית קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון כיסוי וסיכוך, כלומר רצפה העשויה מאבנים המכסות את הקרקע [רש"י, תורה תמימה]. הגישה השנייה מפרשת מלשון ראייה והסתכלות, ומסבירה כי מדובר באבן מעוטרת בציורים ובצורות מיוחדות שמושכות את העין, ואולי אף בכתב חרטומים קדום, שנועדה לעורר יראת כבוד אצל ההמון [רשב"ם, דעת זקנים, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המקשרים את המילה לשורש ש.כ.כ שמשמעותו השפלה והנמכת הקומה, בהתאמה לפעולת ההשתחוויה [הכתב והקבלה].
האיסור לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ מתייחס להשתחוויה בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבן. הפרשנים מסכימים כי התורה אסרה פעולה זו בכל מקום מחוץ לבית המקדש, גם כאשר היא מכוונת לשמים, כדי להרחיק את האדם ממנהגי הגויים שהיו מניחים אבן לפני הצלם ומשתחווים עליה [רבנו בחיי, רלב"ג]. עם זאת, בתוך בית המקדש, שבו ברור לכל שהעבודה מוקדשת לה' לבדו, מותר היה להשתחוות על רצפת האבנים [תורה תמימה, רד"צ הופמן]. מסיבה זו התקבל המנהג לפרוש בגד או מחצלת על רצפת אבן בבתי כנסת בעת נפילת אפיים [ברטנורא].
חתימת הפסוק כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם מזכירה שוב את מהות הקשר. ה' אינו זקוק לייצוגים פיזיים, לתמונות או לאבנים מיוחדות מחוץ למקומות המקודשים כדי להשרות את שכינתו. הקרבה אליו אינה מושגת דרך חיקוי מנהגי הגויים, אלא דרך נאמנות פנימית, שמירת המצוות והכרה במלכותו בכל מצב ובכל מקום [רש"ר הירש].