ויקרא, פרק כ״ו, פסוק ל״ב

פרשת בחוקתי

Leviticus 26:32Sefaria

וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃

חורבנה של ארץ ישראל מתואר לא רק כתוצאה טבעית של מלחמה וגלות, אלא כמהלך אלוהי מכוון בעל משמעות היסטורית עמוקה. לאחר שהעם יגלה, הארץ תאבד את כוחה וברכתה ותהפוך לשממה מוחלטת, באופן שיהווה מופת והתראה לעמים כולם [המלבי"ם, פירושי רד"צ הופמן].

הביטוי את הָאָרֶץ מתייחס לכל מרחביה של ארץ ישראל [הטור הארוך, אבן עזרא]. הכתוב מצהיר כי וְשָׁמְמוּ עליה האויבים, כלומר, השממה תהיה כה עמוקה, עד שאפילו האויבים שינסו להתיישב בארץ יתמהו ויזדעזעו מחורבנה, ולא יצליחו להפריח אותה או למצוא בה נחת רוח [רשב"ם, אבן עזרא, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג].

למרות שהפסוק מופיע בתוך רצף של קללות, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי למעשה "מידה טובה" ובשורה מנחמת לישראל. הבטחה זו טומנת בחובה כמה רבדים של נחמה: ראשית, יש בה הקלה פסיכולוגית, שכן ישראל לא יצטערו לראות את אויביהם נהנים ומשגשגים בנחלתם [רש"י, רבנו בחיי, בכור שור]. שנית, השממה מבטיחה שאף אומה לא תצליח לבנות בארץ חומות, מגדלים או ערים מבוצרות, והארץ תסרב לקבל כל שלטון זר עד שישובו אליה בניה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, העמק דבר]. יתרה מכך, אילו היו האויבים מצליחים להתבסס בארץ, ישראל היו עלולים להתייאש מתקוות הגאולה, שכן אין זה מדרכו של ה' לעקור טובה ממי שכבר התבסס בה. חוסר ההצלחה של האויבים משאיר את הפתח פתוח לחזרתם של ישראל [פרדס יוסף]. לבסוף, השממה מעידה על כך שהארץ לא חוללה לגמרי, אלא שומרת על קדושתה בהמתנה לבניינה העתידי [שפתי כהן].

הפרשנים עומדים על התוספת של המילה אֲנִי בפסוק. הדגשה זו באה ללמד שכשם שפריחתה של הארץ בעת שישראל ישבו עליה הייתה פרי השגחה אלוהית ניסית, כך גם הפיכתה למדבר שמם אינה תהליך טבעי, אלא "אצבע אלוהים" ישירה [רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. בנוסף, מכיוון שחורבן זה נושא בחובו חסד ומידה טובה עבור ישראל, ה' מעיד שהוא מבצע זאת בעצמו ובכבודו [אור החיים, גור אריה].

מבחינה מבנית, ישנה מחלוקת בין הפרשנים לגבי מיקומו של פסוק זה ברצף הפורענויות. בעוד שחלק סבורים כי הגדרת הפסוק כ"מידה טובה" היא פשוט תיאור המציאות העובדתית [מזרחי], פרשנים אחרים מסבירים כי הגדרה זו הכרחית כדי להבין מדוע פסוק זה אינו נספר כחלק ממניין שבע הפורענויות הקשות. לפי גישה זו, פסוק זה מהווה נקודת מעבר: הפורענויות שקדמו לו התרחשו בעוד העם בארצו ונועדו לעוררו לתשובה, ואילו הפורענויות שלאחריו שייכות כבר לשלב של מירוק העוונות בגלות [שפתי חכמים, משכיל לדוד, גור אריה].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ל״א
פסוק ל״ג

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.