האדמה תובעת את מנוחתה האבודה. כאשר העם מזלזל במצוות השמיטה והיובל, הארץ גובה את חובה באמצעות חורבן ושממון מוחלט, המאלצים אותה לשבות בכוח בעוד יושביה גולים ממנה.
הפרשנים מסבירים כי המילה השַּׁמָּה מבטאת שממה ועזיבות. מבחינה דקדוקית, הדגש באות מ"ם בא במקום כפילות של האות, כמו במילה שממה [רש"י], וזוהי צורת מקור המבטאת את הפיכת הארץ לשוממה וריקנית מיושביה [חזקוני, פירושי רד"צ הופמן]. המילה תִּשְׁבֹּת מנוקדת בחולם במקום בפתח, משום שהיא מופיעה בטעם המקרא "אתנחתא" המהווה עצירה וסיום רעיוני באמצע הפסוק [רשב"ם, חזקוני].
שביתה כפויה זו מתוארת כשבת אכזרית. בניגוד לשבתות ולשמיטות הרגילות, שבהן שביתת המלאכה נובעת מקדושה וממנוחה, כאן המלאכה תיפסק פשוט משום שהערים יהיו חרבות והעם יגלה מאדמתו ולא יוכל לעבד אותה [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, מנוחה זו תהיה קיצונית בהרבה משנת שמיטה רגילה; בעוד שבשמיטה רגילה האדמה ממשיכה להצמיח גידולי פרא טבעיים, בתקופת השממון הארץ תהיה שרופה לחלוטין ולא תצמיח אפילו עשב [העמק דבר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה מתייחסות באופן ישיר לשבעים שנות גלות בבל. שנות גלות אלו נגזרו כעונש וכפיצוי מדויק על שבעים שנות שמיטה ויובל שעם ישראל ביטל ולא שמר בזמן ישיבתו בארץ [רש"י, רשב"ם, בכור שור, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הזלזול במצוות השמיטה אינו רק חטא נקודתי, אלא פגיעה חמורה ביסודות החברה שמובילה בסופו של דבר למרד של ממש בה' [פירושי רד"צ הופמן].
מבחינה היסטורית, אף על פי שעם ישראל ישב בארץ שמונה מאות וחמישים שנה, התקופה שבה הם הכעיסו את ה' וביטלו את השמיטות נמשכה ארבע מאות ושלושים שנה (שלוש מאות ותשעים שנה של חטאי עשרת השבטים, ועוד ארבעים שנה של חטאי ממלכת יהודה). בתוך תקופה זו הצטברו בדיוק שבעים שנות שמיטה ויובל שחוללו [רש"י, ברכת אשר על התורה]. גם אם בפועל החסירו מעט פחות משבעים שמיטות, ה' גזר עליהם שבעים שנות גלות שלמות מתוך חסד ורחמים, כדי להקדים את הגלות ובכך להצילם מכיליון מוחלט [שפתי חכמים].