הפסוק מציג את אחת הקללות הקשות ביותר של הגלות, המאיימת על קיומו הפיזי והלאומי של העם בארצות זרות. עם זאת, הפרשנים מתמודדים עם השאלה כיצד איום זה מתיישב עם הבטחתו של ה' בהמשך הפרשה שלא לכלות את העם לחלוטין.
לנוכח קושי זה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם אינן מתארות השמדה מוחלטת, אלא מצב של פיזור וניתוק. העם יהיה מפוזר הרחק ממולדתו, בני המשפחות ינותקו זה מזה ולא ישמעו איש על רעהו, עד שייראו כאבודים ויאבדו את זהותם כיחידה לאומית [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור שטיינזלץ]. תחושת האובדן מתעצמת לנוכח היותם מבוזים ושנואים, ללא כל הגנה או חמלה מצד שליטי האומות, מצב הנובע בין היתר משנאת חינם בתוך העם עצמו [העמק דבר].
חלק מהפרשנים מדגישים כי המונח "אובדן" בפסוק משמעותו גלות ונדודים, כדוגמת שה תועה שאבד מעדרו [חזקוני, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. לפיכך, מדובר באבדה ארעית הממתינה להתבקש ולהימצא, כפי שניבא ישעיהו על חזרת "האובדים בארץ אשור", נבואה שביטלה למעשה את גזרת האובדן המוחלט [תורה תמימה, בכור שור, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המזהים אובדן זה באופן היסטורי עם גלות עשרת השבטים שנדחו לארצות רחוקות ועקבותיהם נעלמו. סביב זיהוי זה קיימת מחלוקת: יש הסבורים כי שבטים אלו אבדו לנצח ולא עתידים לחזור, בעוד אחרים טוענים כי גם הם ישובו לבסוף [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן].
החלק השני של הפסוק, וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, מתאר את הכיליון הפיזי והמוות של אלו שגוועים בגלות [רש"י, ברכת אשר על התורה, רש"ר הירש]. תהליך זה מוסבר בשני אופנים עיקריים. הגישה הטבעית תולה זאת בקשיי ההגירה: שינויי האקלים, האוויר והמים בארץ הזרה, יחד עם היעדר תמיכה שלטונית שתסייע לגולים להסתגל, גורמים לתחלואה ולתמותה רבה [הטור הארוך, אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כקללה על-טבעית וייחודית לישראל. כשם שגויים אינם יכולים להחזיק מעמד בארץ ישראל משום שאינם יודעים את משפט אלוהי הארץ, כך ישראל אינם יכולים לשגשג בארצות הגויים, משום שאין קיום והצלחה לאומה הנבחרת אלא בארץ הנבחרת [ביאור יש"ר]. בנוסף, האכילה מתפרשת גם כרדיפות, גזרות שמד והריגות, המכוונות בעיקר כלפי שבטי יהודה ובנימין [רלב"ג, מלבי"ם].
עם זאת, כדי להבטיח את המשכיות העם, מפרשים אחדים את מושג ה"אכילה" באופן חלקי. כשם שאדם אוכל ירקות מסוימים כמו קישואים ודלועים ומשאיר את הקליפות, או שאוכל מאכלים שאינם מתעכלים במלואם בגוף, כך גם כליון הארץ אינו מוחלט, ותמיד תישאר שארית לעם ישראל [תורה תמימה, בכור שור].