הברכות החומריות של שפע חקלאי וכלכלי אינן שלמות ללא תחושת ביטחון ושלווה. לאחר ההבטחות על יבול רב, התורה מציגה את התנאי ההכרחי לקיומן, שכן מציאות של פחד ומלחמה מבטלת את ההנאה מכל שפע חומרי.
ההבטחה וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ שזורה בתוך ברכות השובע, כדי ללמד שהשלום שקול כנגד הכול, ואם אין שלום – אין משמעות למאכל ולמשתה [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד]. קיימת זיקה הדוקה בין השניים: חוסר פרנסה הוא לעיתים קרובות הגורם למלחמות, וכאשר ישנו שפע כלכלי, נמנעות הסיבות לסכסוכים [תורה תמימה].
הפרשנים נחלקו באשר למהותו של שלום זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשלום פנימי וחברתי בין בני ישראל, כך שלא תהיה קנאה, שנאה או מלחמת אחים [רמב"ן, הטור הארוך, רלב"ג, אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, חתם סופר]. גישה אחרת מרחיבה את ההבטחה לשלום אוניברסלי בכל העולם [אור החיים], או לשלום בין האדם לסביבתו, הכולל הגנה מפני חיות ואויבים [ביאור יש"ר]. מנקודת מבט רוחנית, השלום מבטל את מידת הדין והרע מן העולם, ומחבר את הארץ למקורה האלוהי [רבנו בחיי, ריב"א, שפתי כהן].
כתוצאה משלום זה, מובטח וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד. בני אדם יוכלו לישון במנוחה מוחלטת, ללא פחד ממזיקים, משדים או מחלומות רעים [שפתי כהן, בכור שור]. הביטחון יהיה כה מוחלט עד שיוכלו לשכב לישון גם בשדות וביערות ללא חשש [מלבי"ם, ביאור יש"ר], ולא יצטרכו לנדוד ממקום למקום כדי לשמור על גבולות הארץ [העמק דבר].
לגבי ההבטחה וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ, קיימת מחלוקת יסודית כיצד תתבצע "השבתה" זו. דעה אחת גורסת כי ה' יעביר ויכחיד את החיות הרעות מן העולם לחלוטין [רמב"ן ומלבי"ם בשם ר' יהודה, צפנת פענח, אדרת אליהו]. לעומתה, הדעה השנייה מסבירה כי החיות יישארו בעולם אך טבען ישתנה והן יפסיקו להזיק. מצב זה מחזיר את העולם לשלמותו כפי שהיה לפני חטא אדם הראשון, אז לא היה ארס ממית ולא טרף, וכפי שמובטח לעתיד לבוא ש"זאב וטלה ירעו כאחד" [רמב"ן ומלבי"ם בשם ר' שמעון, שפתי כהן, חתם סופר, חזקוני]. הסבר טבעי ומעשי יותר מציע שכאשר הארץ מיושבת, שוקקת חיים ומעובדת כראוי, החיות הרעות נדחקות אל המדבר ואינן מתקרבות לאזורי היישוב [רמב"ן, אור החיים, צרור המור, ביאור שטיינזלץ].
הביטחון הלאומי מגיע לשיאו בהבטחה וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה רק לכך שאויבים לא יבואו להילחם בישראל, אלא שאפילו "חרב של שלום" – קרי, צבאות זרים הנמצאים בשלום עם ישראל ומבקשים רק לעבור דרך הארץ כדי להילחם במדינה אחרת – לא יורשו להיכנס [רש"י, מזרחי, רלב"ג, תורה תמימה, גור אריה, בכור שור, רד"צ הופמן]. עצם המעבר של כוחות צבא זורע פחד, גורם לנזקים ומערער את השלווה, ולכן הארץ תהיה נקייה לחלוטין מנוכחות צבאית זרה. אף על פי שהפסוק הבא מתאר את בני ישראל רודפים את אויביהם, אין בכך סתירה: הרדיפה והמלחמה יתרחשו אך ורק מחוץ לגבולות הארץ [מלבי"ם, ברכת אשר], או שהניצחון יושג בדרך פלאית וללא צורך בכלי נשק קונבנציונליים, כך שהחרב עצמה תהיה מיותרת לחלוטין בתוך גבולות הארץ [צרור המור].