לאחר פרקי התוכחה, מופיעה הבטחת נחמה המכוונת לדורות הבאים. הבטחה זו מנוסחת בלשון נסתר, בניגוד ללשון הנוכח של התוכחות, כדי לרמוז שהנחמה מופנית אל "הנשארים" שישרדו את הגלות באחרית הימים [פירושי רד"צ הופמן, ספורנו, ביאור יש"ר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי בְּרִית רִאשֹׁנִים אינו מתייחס לאבות האומה, שכן הם לא יצאו ממצרים, אלא לדור יוצאי מצרים, לשנים עשר השבטים ולדור שעמד בהר סיני [רש"י, אבן עזרא, רבנו בחיי, רש"ר הירש, חזקוני, אדרת אליהו, ברכת אשר, התורה, מלבי"ם]. דור זה נקרא "ראשונים" כהנגדה לבנים ולדורות המאוחרים שיגלו מארצם [הטור הארוך, אבן עזרא]. דעות נוספות מפרשות שהכוונה היא לאבות האומה שה' נשבע להם להוציא את בניהם מעבדות [הטור הארוך, אבן עזרא], לזכותם של מנהיגים כמשה ואהרן [צרור המור], או לשבטים שלמענם הוציא ה' את ישראל ממצרים [רשב"ם].
הפרשנים מציגים מספר מניעים לכך שה' יזכור את הברית לדורות הגולים לעולם, בין בארץ ובין בחוץ לארץ [רמב"ן, אבן עזרא]. גישה אחת מדגישה את חסד הנעורים והאהבה של הדור הראשון, שהלך אחרי ה' במדבר השומם ללא צידה מתוך אמונה טהורה [אור החיים, שפתי כהן, אם למקרא]. גישה אחרת מציגה זאת כהשלמה עם טבעו של העם: ה' בחר בישראל עוד בהיותם במצרים כשהיו דלים ומשוללי מצוות, ולכן גם כשהם חוטאים בגלות, ה' זוכר את מצבם ההתחלתי ואינו זונח אותם [פרדס יוסף]. בנוסף, זכירת הברית מבטיחה השגחה פרטית על פרנסתם וקיומם הפיזי של ישראל אפילו בארצות אויביהם, כפי שהשגיח עליהם כשהוציאם ממצרים [העמק דבר].
הביטוי לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. מצד אחד, הוא מתאר את אופי היציאה ממצרים שנעשתה בפומבי, בהיקף רחב ובניסים גלויים, כדי שכל אומות העולם יכירו בהשגחת ה' [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מצד שני, הוא מסביר את סיבת הגאולה העתידית: ה' יגאל את ישראל לא בזכות מעשיהם או חזרתם בתשובה, אלא למען שמו הגדול. מכיוון שה' קידש את שמו לעיני העמים כשהוציא את ישראל ממצרים, הוא לא יאפשר ששמו יתחלל בכך שיכלו בגלות [רמב"ן, הטור הארוך, פירושי רד"צ הופמן].
מטרת היציאה ממצרים הייתה לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים. למרות שהעם השחית את דרכיו ופגם במטרה זו, ה' מבטיח כי לאחר קיבוץ הגלויות, בימות המשיח, תתוקן הקלקלה ותושלם הכוונה המקורית [ספורנו].
הפסוק נחתם בהצהרה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה. חתימה זו מבטאת שה' לא השתנה; אותו אל שהיה עם אבותינו בגלות מצרים וגאל אותם, נמצא עם בניו בגלויות השונות, והוא נאמן ואחראי להשלים את הבטחתו, לנהל אותם ברחמים ולגאול אותם בשנית [ספורנו, רש"ר הירש, שטיינזלץ, צרור המור, שפתי כהן].