פסגת הברכות המובטחות לעם ישראל היא הנוכחות האלוהית התמידית בתוכם. הבטחה זו משקפת מצב של שלמות לאומית ורוחנית, שבו המציאות הגשמית מתנהלת בהרמוניה מוחלטת עם הרוח.
הפרשנים מסבירים כי המילה מִשְׁכָּנִִי מתייחסת לבית המקדש [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה, שפתי חכמים]. השימוש במילה זו, במקום במילה "מקדש", נועד לרמז שגם אם המבנה ייחרב ויילקח כמעין "משכון" בעוונות ישראל, ה' עתיד להחזירו ולבנותו [משכיל לדוד]. מנגד, יש המפרשים מושג זה באופן רוחני רחב יותר: השראת השכינה בתוך העם בכל מקום שבו יהיו [ספורנו, הכתב והקבלה], ואף בתוך נשמותיהם ממש, באופן המרומם אותם למדרגת מלאכים [אור החיים, בכור שור].
את המילים וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל מסבירה הגישה המרכזית כפעולה פיזית של פליטה והקאה של דבר שנבלע, בדומה לכלי שפולט מתוכו לכלוך או מגן עור שפולט מעליו שמן [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי].
כאן עולה שאלה פרשנית מהותית: אם בני ישראל שומרים את כל המצוות ונמצאים במצב רוחני אידיאלי, מדוע שה' יצטרך להבטיח שלא ימאס בהם? הרי גם בהמשך, בפרשת הקללות, מובטח שאפילו כשיחטאו ה' לא יגעל בהם [רמב"ן].
מתוך המקורות עולות מספר גישות מרכזיות המיישבות קושי זה:
הגישה הראשונה מתמקדת בהבדל שבין טבע האדם לטבע האלוהי. מטבעו, אדם עלול למאוס ולחוש גועל מדבר שנמצא בקרבתו באופן תמידי, כתוצאה מהרגל ושגרה. לכן, ה' מבטיח שנוכחותו התמידית בקרב ישראל לא תוביל למיאוס, והוא לא יחליף אותם לעולם באומה אחרת [אבן עזרא, הטור הארוך, ברטנורא, פרדס יוסף, ביאור יש"ר].
גישה שנייה מצביעה על הפער העצום שבין הרוחניות האינסופית לבין החומר האנושי. חיבור קבוע ורצוף בין השכינה לבני אדם גשמיים הוא דבר רחוק מהשכל, שכן הרוחניות אמורה לדחות ולפלוט את הגשמיות. ההבטחה כאן היא שה' יזכך את תכונת נפשם של ישראל כך שהרוח לא תפלוט את הגוף [אור החיים]. בדומה לכך, יש המסבירים שהמילה נַפְשִׁ֖י מתייחסת לנפש האדם ולתאוותיו הטבעיות; ההבטחה היא שהאדם יהיה כה טהור, עד שתאוותיו כבר לא יזהמו אותו ויגרמו לו להיות מגעיל ודחוי, והוא יהיה ראוי לחלוטין להשראת השכינה [הכתב והקבלה].
גישה שלישית מסבירה שדווקא בגלל נוכחות השכינה, הדרישות הרוחניות מהעם גבוהות בהרבה, וכל חטא קל עלול לגרום לסילוקה. לכן, ה' מבטיח להעניק סיוע אלוהי מיוחד שישמור על העם מנפילה [רד"צ הופמן]. ואפילו אם יחידים בעם יחטאו וישחיתו את מעשיהם, ה' יתנהג כאב רחמן שאמנם מעקם את אפו מריח רע של בנו, אך לעולם אינו נוטש אותו, ובזכות הכלל השכינה לא תסתלק [העמק דבר, רלב"ג].
גישה נוספת מעתיקה את הבטחת הפסוק אל העתיד הרחוק, לימות המשיח ולגאולה השלמה. בזמן ההוא יקבלו ישראל "לב חדש", יפסקו החטאים לחלוטין, והשכינה תשרה בתוכם באופן נצחי ובלתי הפיך [ספורנו, מלבי"ם, אדרת אליהו]. השראת שכינה עמוקה זו מקושרת גם להבטחות נסתרות על העולם הבא, שבו הנשמה לא תופרד מהגוף בחרדה על ידי מלאך המוות, אלא תישאר שלווה ותתמזג עם השכינה מתוך אהבה ונועם [אור החיים, בעלי ברית אברם].
בראייה רחבה יותר, מצב זה של שלמות לאומית משנה את חוקי הטבע. כאשר העם כולו חי בצדקות וראוי להשראת השכינה, הברכות אינן מתקיימות רק במישור הנסתר של היחיד, אלא כנסים גלויים וציבוריים המשנים את מנהגו של עולם. המציאות כולה הופכת להרמונית – הארץ נותנת את יבולה, השלום שורר, והבריאות הפיזית כה שלמה עד שאין כלל צורך ברופאים או ברפואות טבעיות, שכן ה' עצמו פועל כרופא הישיר של העם כולו [רמב"ן, הטור הארוך].