תהליך ההידרדרות של הענישה האלוהית מוצג כאן כשרשרת אירועים טראגית, שבה כל ניסיון למצוא מחסה הופך למלכודת קטלנית. בתחילה, ה' מביא על העם חֶרֶב. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לחרב פלאית המכה מעצמה, אלא להבאת חיילות אויב עצומים ואנשי מלחמה [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. יש המדגישים כי כנגד סירובם של ישראל לקיים את ברית המילה, מגיעה כעת חרב של הריגה [בכור שור].
פעולתה של חרב זו מוגדרת כנֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה"ברית" מתייחסת לתורה שניתנה בסיני, והנקמה מגיעה בעקבות הפרתה, ובמיוחד בעוון עיוות הדין וביטול תורה [רשב"ם, תורה תמימה, אבן עזרא]. יש המבארים כי החרב תבצע את אותן ענישות חמורות הכתובות בספר הברית, כך שגם אם בטלו בתי הדין בארץ, דיני המוות מבוצעים בידי שמים [ספורנו, הכתב והקבלה]. מנגד, פרשנים רבים עומדים על ההבדל שבין נקמה רגילה לבין "נקם ברית". כאשר מלך כובש מדינה זרה, הוא אינו נוהג באכזריות אישית כלפי התושבים, אך כאשר נתיניו שלו מורדים בו ומפירים את בריתם עמו, הענישה היא קשה ואכזרית פי כמה. האויב לא יתייחס לישראל כאל נכבשים רגילים, אלא ישפוט אותם בזעם ובאכזריות השמורים למורדים במלכות [העמק דבר, פרדס יוסף]. דוגמה היסטורית לכך היא סימוי עיניו של המלך צדקיהו בידי נבוכדנצר, כעונש אכזרי על כך שהפר את שבועתו ובריתו עמו [רש"י, מלבי"ם, גור אריה]. במבט רחב ואוניברסלי יותר, יש הרואים בחרב זו כלי שרת עיוור בידי ה' – מעצמות עולמיות הנשלחות להעניש אומות שהשחיתו את דרכן והפרו את הברית המוסרית והאנושית הבסיסית שעליה מושתתת החברה [רש"ר הירש].
מפני אימת צבאות האויב, העם יימלט מן השדות הפתוחים: וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל־עָרֵיכֶם. הם יסתגרו בערי המבצר מתוך פחד החרב המשכלת בחוץ, ומפני שלא יהיה בהם כוח לצאת ולהילחם [רש"י, אבן עזרא, בכור שור]. אולם, ערי המקלט יהפכו למלכודת, שכן ה' יכה בהם מבפנים: וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם. הצפיפות הרבה של ההמונים הנצורים בתוך הערים תוביל להתפרצות מגפה קטלנית [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. המגפה, שנשלחת משמים כמחלה, תפגע תחילה בבהמות ובעבדים, ותזרע חרדה איומה בקרב התושבים שמא תידבק גם בהם [שפתי כהן, ברכת אשר].
התוצאה ההרסנית של המגפה היא השלב הסופי: וְנִתַּתֶּם בְּיַד־אוֹיֵב. כיצד המגפה מובילה לנפילה בידי האויב? הגישה המרכזית והמרתקת בקרב הפרשנים קושרת זאת להלכה ולמסורת המחמירה לפיה אסור להלין מת בתוך ירושלים. על אף שישראל חטאו והפרו את הברית, הם המשיכו למסור את נפשם על קיום הלכה זו. כאשר המגפה תכה בהם, הם ייאלצו להוציא את מתיהם לקבורה מחוץ לחומות העיר, ושם ייתפסו אחד אחד בידי חיילי האויב הצרים עליהם [רש"י, מזרחי, חומש קה"ת, ברכת אשר]. מצב זה יוצר מציאות חסרת מוצא: השהות בשדה חושפת אותם לחרב, אך ההסתגרות בעיר חושפת אותם למגפה ולרעב, כך שכל ניסיון הצלה סותר את חברו [פרדס יוסף]. פירושים נוספים מציעים כי המגפה פשוט תמעיט את מספר הלוחמים ותחליש אותם עד שהמבצרים ייפלו בקלות [ביאור יש"ר], או שמתוך פחד המגפה והמצור, התושבים יישברו ויסגירו את עצמם או ימסרו את אחיהם לידי האויב [שפתי כהן, אבן עזרא].