הידרדרות רוחנית אינה מתרחשת בבת אחת, אלא בתהליך פסיכולוגי עמוק ומדורג, שבו התרחקות פסיבית מהמסורת הופכת למרידה פעילה ולקריסה אידיאולוגית מוחלטת. כנגד הברכות שהוצגו קודם לכן על שמירת התורה, מציגות מילים אלו את מסלול ההתרסקות ההפוך, שבו עבירה אחת גוררת אחריה שרשרת של חטאים חמורים יותר [חזקוני, רש"י].
השלב הראשון מתחיל בפגיעה במצוות הלא-מובנות: וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ. ה"חוקים" הם אותן מצוות שלא התגלה טעמן ההגיוני לאדם [רמב"ן, ביאור יש"ר]. יצר הרע מתחיל את פיתויו דווקא שם, בטענה שאין בהן תועלת [אור החיים]. אולם, לא מדובר רק בעזיבת המצוות, אלא במיאוס אקטיבי [ספורנו, רלב"ג]. מיאוס זה בא לידי ביטוי חברתי, כאשר החוטא מתחיל לזלזל ולמאוס באנשים אחרים שעדיין מקפידים על קיום המצוות [רש"י, גור אריה], ובמיוחד באלו המדקדקים במסורת תורה שבעל פה [העמק דבר].
משם, המרידה מעמיקה ופוגעת גם במוסר האנושי הבסיסי: וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם. ה"משפטים" הם הדינים החברתיים וההגיוניים שהשכל מחייב, והם נחוצים לקיומה של כל חברה תקינה [רמב"ן]. המילה תִּגְעַל מתארת דחייה פיזית וקשה, כמו אדם המקיא בכוונה [ספורנו]. מאחר שיש למשפטים היגיון, דחייתם אינה נובעת מחוסר הבנה, אלא מנפש שחלתה ובוחרת ברע [אור החיים]. הרשעים קצים במשפטים משום שהם מטילים עליהם עול כבד ומענישים אותם על תאוותיהם [רמב"ן, טור הארוך]. אפילו מצוות שיש בהן רווח אישי יידחו בשלב זה, רק משום שה' ציווה עליהן [שפתי כהן]. כתוצאה מכך, הופכת הגעילה במצוות לשנאה יוקדת כלפי החכמים, שהם נושאי החכמה ומייצגי המשפט והצדק [רש"י, שפתי חכמים, רש"ר הירש], ומתפתחת התנגדות ללימוד התורה בכלל [העמק דבר].
בשלב הבא, החוטא אינו מסתפק בחטאו האישי, אלא הופך לאקטיביסט של הרע: לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־מִצְוֺתַי. הוא מונע מאחרים לקיים את המצוות [רש"י, שפתי כהן] ופועל לסגירת בתי המדרש כדי שהתורה תשתכח לחלוטין [העמק דבר]. המטרה העומדת מאחורי קנאות זו היא פריקת העול כדי להתיר עריות וחיים של תאווה בפרהסיא וללא רגשי אשם [רמב"ן, ספורנו], תוך כפירה מוחלטת בכך שהמצוות ניתנו מאת ה' [רש"י, רש"ר הירש].
התהליך מגיע לשיאו הסופי והחמור מכל: לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי. זהו ניתוק החוט האחרון המקשר בין האדם לבוראו, המוגדר ככפירה בעיקר ובמציאות ה' [רש"י, שפתי כהן, רש"ר הירש]. בשלב זה, העבירות אינן נעשות עוד מתוך תאווה גופנית, אלא מתוך רצון מודע להכעיס את ה' [אור החיים]. השאיפה העמוקה היא להפר את הברית ההיסטורית, להשתחרר מההשגחה האלוהית הייחודית, ולהיות ככל הגויים הכפופים לחוקי הטבע בלבד [ספורנו, ביאור יש"ר, העמק דבר].