התוכחה האלוהית שומטת את כל משענות הביטחון של העם, ומכה בדיוק במקומות שבהם הוא חש מוגן, גאה ובלתי מנוצח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההכרזה וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם מתייחסת לניפוץ מקורות הגאווה והעוצמה של ישראל, אך הם נחלקו מהו אותו מקור כוח מרכזי שיישבר.
קבוצת פרשנים גדולה (רש"י, אור החיים, שפתי כהן ומלבי"ם) סבורה כי מדובר בבית המקדש. העם חטא, אך המשיך להרגיש בטוח בעצמו מתוך מחשבה שנוכחות ה' בתוכם והבאת הקורבנות יכפרו על מעשיהם הרעים. שבירת גאון העוז היא חורבן המקדש, או חורבן משכן שילה ההיסטורי (ספורנו).
לעומתם, פרשנים אחרים (רשב"ם, אבן עזרא, רש"ר הירש וביאור יש"ר) מסבירים שהפסוק מכוון לעושר הלאומי, לשפע החקלאי ולשובע. העם בטח באדמתו הפורייה, והעונש בא לשבור את גאוותם הכלכלית, כמשקל נגד ישיר לברכות השפע שהוזכרו מוקדם יותר בפרשה.
גישה שלישית (תורה תמימה, שפתי כהן, אדרת אליהו ומלבי"ם) מפרשת את המילים כפגיעה בהנהגה האנושית – שבירתם של גיבורי החיל, עשירי העם שפרנסו את הציבור ביד רחבה, או מנהיגים רוחניים שמסרו את נפשם. כאשר אנשים רמי מעלה אלו נופלים, נשברת רוחה של האומה כולה והיא מאבדת את יכולתה להתמודד עם הצרות.
בהמשך, הקללה וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה מציגה שנות בצורת ורעב, המהוות ניגוד מוחלט לברכת הגשמים (בכור שור וחזקוני). המילה כַּנְּחֻשָׁה היא צורה פיוטית ונרדפת למילה נחושת (חזקוני ורד"צ הופמן).
הפרשנים עומדים על כך שבספר דברים מופיעה קללה דומה, אך שם המתכות הפוכות (השמים כנחושת והארץ כברזל), ומציעים למחלוקת זו מספר הסברים:
רש"י מסביר (וכן מרחיב בשפתי חכמים) שקללה זו קשה וגרועה יותר מזו שבספר דברים: הברזל אינו מזיע, ולכן השמים לא יורידו אף טיפת גשם וייווצר יובש מוחלט; לעומת זאת, הנחושת מזיעה, ולכן הארץ תהיה לחה ותגרום לפירות שניטעו בה להירקב לחלוטין.
מנגד, יש הסבורים שדווקא כאן הקללה קלה יותר ונובעת ממידת הרחמים (מלבי"ם). השפתי כהן מוסיף שה' מדייק ואומר "את שמיכם" – הוא ישנה את טבע השמים רק מעל ארץ ישראל כדי למנוע ממנה גשם, אך לא יעצור את הגשמים בשאר העולם, מה שמותיר פתח של תקווה.
הכלי יקר מציג זווית היסטורית-רוחנית מרתקת להבדל בין הפסוקים: הקללה בספר ויקרא מכוונת כנגד חורבן בית ראשון, שבו עיקר החטא היה עבודה זרה (חטא כלפי שמים), ולכן השמים מתוארים כמתכת הקשה והאטומה יותר – הברזל. לעומת זאת, הקללה בספר דברים מכוונת לבית שני, שבו חטאו בשנאת חינם (חטא בין אדם לחברו, בארץ), ולכן שם דווקא הארץ מדומה לברזל הקשה.
אתנחתא רעיונית נוספת מציע העמק דבר, המפרש את הפסוק באופן חברתי-מטאפורי: השמים מסמלים את גדולי הדור, והארץ מסמלת את המון העם. "שמיכם כברזל" פירושו שהמנהיגים יהיו אטומים כברזל ולא יחושו בצער הציבור, ואילו "ארצכם כנחושה" מסמל את ההמון שיסבול וירקיב כנחושת מזיעה, אך לא יוכל לפעול ולתקן את המצב ללא הנהגה שתוביל אותו.