מערכת היחסים בין מעשי האדם לתגובה האלוהית מגיעה כאן לשלב של הסלמה חריפה, שבו אופי ההשגחה משתנה מן הקצה אל הקצה. המונח המרכזי בפסוק הוא ההליכה בְּקֶרִי. גישה אחת מפרשת זאת כביטוי מובהק של מידה כנגד מידה, כלומר כפי שהעם מתנהג, כך ה׳ מגיב כלפיו [חזקוני], מתוך התנגדות מוחלטת לכל דרכיהם [ביאור יש"ר] ובאופן תקיף וקשה [ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המציעים רובד עמוק יותר למשמעות ההליכה בְּקֶרִי. בשלבים הקודמים, ה׳ הביא על העם ייסורים שכוונו במדויק כנגד חטאיהם, במטרה לעורר אותם להבין את הקשר הישיר בין המעשה לעונש ולחזור בתשובה. אך כאשר העם ממשיך ללכת בְּקֶרִי ומתעלם מהמסר, גם ה׳ משנה את דרך פעולתו. מעתה הוא יביא עליהם ייסורים שאינם נראים קשורים באופן ישיר וברור למעשיהם הרעים [אור החיים], אלא מכות פתאומיות ובלתי צפויות הנובעות מהשגחה אלוהית מכוונת לרעה [העמק דבר].
חלקו השני של הפסוק, וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם, נקרא ברצף תחבירי אחד, כך שהמילים עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם מחוברות ישירות לפועל וְהִכֵּיתִ֤י [אבן עזרא]. התגובה האלוהית תהיה מורכבת משֶׁ֖בַע מכות שונות [ביאור שטיינזלץ], המאגדות בתוכן אסונות כבדים שאין להם דמיון למעשי העם: חרב, מצור, דבר, הסגרה בידי אויב, ורעב השקול בפני עצמו לשלוש צרות יחד [אור החיים].