פסוק החתימה של פרשת התוכחה משמש כסיכום רחב יריעה, המשקיף לאחור על מכלול המצוות וההוראות שניתנו ממעמד הר סיני ועד לנקודה זו, בטרם יצאו בני ישראל למסעותיהם במדבר [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן].
הפרשנים מציגים גישות שונות לחלוקה המשולשת המופיעה בפסוק:
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת. גישה אחת, המבוססת על תוכן המצוות, מבארת כי הַחֻקִּים הם המצוות שאין להן טעם שכלתני מובהק, כגון ענייני המועדים, השמיטה, הטומאה והקרבנות; וְהַמִּשְׁפָּטִים הם הדינים שבין אדם לחברו; וְהַתּוֹרֹת מתייחסות להוראות הטקסיות המפורטות, דוגמת תורת החטאת, תורת העולה ותורת המצורע [רלב"ג, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, גישה שנייה מתמקדת בדרכי הלימוד של התורה. לפי גישה זו, הַחֻקִּים הם מדרשי הפסוקים, וְהַמִּשְׁפָּטִים הם ההלכות המעשיות הנגזרות מתוך מדרשים אלו. וְהַתּוֹרֹת מייצגות את עצם העיסוק בלימוד התורה, המחולקת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה [תורה תמימה, העמק דבר, אדרת אליהו, ברכת אשר].
באשר לשימוש בלשון הרבים במילה וְהַתּוֹרֹת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר בא ללמד ששתי תורות ניתנו לישראל בהר סיני – אחת בכתב ואחת בעל פה, על כל דקדוקיהן ופרטיהן [רש"י, רש"ר הירש]. אולם, יש המביאים את דעת רבי עקיבא, החולק וסובר כי לשון הרבים אינה מתייחסת רק לשתי תורות, אלא לעשרות ה"תורות" הפרטיות המפוזרות לאורך ספר ויקרא, כגון "זאת תורת המנחה" ו"זאת תורת האשם" [מלבי"ם, שפתי כהן, אדרת אליהו].
אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מילים אלו מבטאות את מהות הברית שנכרתה. ה' הבטיח להעניק ברכות אם העם יזכה וישמור את המצוות, וישראל קיבלו על עצמם את עונשי התוכחה במקרה של חטא [ספורנו, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, מערכת החוקים הזו היא החוליה המקשרת היחידה בין ה' לישראל, וספר ויקרא מדגיש במיוחד את המצוות שבין אדם למקום, המהוות את ערוץ הקשר הישיר אליו [רש"ר הירש, שפתי כהן]. יש המוסיפים טעם לכך שהתורה, שהיא כלי חמדה יקר, ניתנה דווקא לישראל: באותו זמן של יציאת מצרים ומתן תורה, בני ישראל היו בשיא תפארתם הרוחנית והגשמית, ולכן היו הראויים ביותר להשתמש ב"שרביטו של מלך". מעלה זו מבטיחה שהתורה תישאר שייכת להם לנצח, גם כאשר הם נמצאים בשפל בגלות [אדרת אליהו - הבן איש חי].
בְּהַר סִינַי. ציון המקום נועד לקשור את פרשת התוכחה אל פרשת השמיטה שפתחה במילים "בהר סיני", ללמד שכל מערכת המצוות והעונשים ניתנה כאחד במעמד הר סיני [רשב"ם, אבן עזרא].
בְּיַד מֹשֶׁה. משה רבנו זכה לשמש כשליח וכמתווך בין ה' לעמו [מלבי"ם, אדרת אליהו]. הפרשנים מדקדקים בשאלה מדוע נאמר "ביד משה" ולא "על יד משה". ההסבר לכך הוא שלאחר קריאת איומי התוכחה הקשים, עלול אדם לתהות שמא משה שכח או שינה פרט כלשהו מרוב ריבוי ההלכות, הדקדוקים והסייגים. על כך מעיד הפסוק שהתורה נשארה "בידו" של משה בשלמותה. משה זיקק את עצמו והיה ככלי אטום שאינו מאבד אף טיפה, ולכן מסר את התורה בדיוק מוחלט כפי שקיבל אותה, ללא תוספת או מגרעת [אלשיך]. בנוסף, נתינה זו "ביד משה" מרמזת גם על הכוח שניתן למשה, ולחכמי ישראל לדורותיהם, לחדש חידושי תורה באמצעות פלפול ועיון בתורה שבעל פה, כוח שהוא הערובה לקיומו של עם ישראל בגלות [העמק דבר].