מילים אלו, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, פותחות את החלק החותם את ספר ויקרא, אשר עוסק בהקדשות ונדרים התנדבותיים למקדש. הפרשנים עומדים על השאלה מדוע פרשייה זו מוקמה דווקא כאן, מיד לאחר פרשיית התוכחות והברית, ולא יחד עם שאר המצוות שנידונו קודם לכן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנו קשר הלכתי וענייני לדיני שנת היובל והשמיטה. מכיוון שהפרשה עוסקת, בין היתר, בהקדשת שדות ופדיונם התלויים בשנת היובל, היא הוצמדה לתוכחות שבאו בעקבות אי-שמירת חוקים אלו, ומתוך כך קובצו בה כלל דיני הנדרים [רמב"ן, אברבנאל, ברכת אשר]. בנוסף, מאחר שספר ויקרא משמש כתורת הכהנים והמקדש, היה זה הכרחי להשלים את דיני הקורבנות ועבודת המקדש עם הלכות נדרים והקדשות בטרם ייחתם הספר [אברבנאל], או שפשוט היה מתאים יותר לסיים את הספר בפרק של חוקים מעשיים [רד"צ הופמן].
מנגד, מוצגת גישה רעיונית שלפיה ההפרדה בין חוקי הברית הקודמים לבין פרשיית הנדרים היא מכוונת ונושאת מסר עמוק. התורה הפרידה במכוון את הנדרים, שהם מעשים התנדבותיים שאינם נדרשים על פי החוק, מן המצוות החובה. בכך מועבר המסר כי היהדות אינה רואה בתרומות כספיות למקדש את פסגת החסידות או אמצעי לכפרה על חיים של חטא. הקשר האמיתי בין ה' לישראל נוצר אך ורק דרך קיום חוקי המוסר והמשפט החברתי המחייבים [רש"ר הירש].
הפרשנים מסבירים כי מהות הנדר, המכונה בדבריהם "הפלאת נדר", נובעת ממצב של צרה שבו אדם נודר, או מתוך התנדבות פנימית [אברבנאל]. משמעות המושג היא פרישה והיבדלות משטף העניינים החומריים לשם התקדשות לה' [אלשיך]. כאשר אדם נודר להקדיש "ערך" של אדם למקדש, התורה קבעה מערכת של ערכים קבועים ואחידים לפי גיל, ולא לפי שוויו בשוק כעבד הנמדד בכוחו הפיזי. קביעה זו נועדה למנוע בושה, חרפה וקנאה בין אנשים, שכן ההערכה אינה של הגוף החומרי אלא של הנפש, ורק ה' לבדו יודע את ערכן האמיתי והנסתר של הנפשות [אברבנאל, אלשיך].
לבסוף, תוכן הפרשה מעיד על קדמותה. הציוויים ניתנו למשה עוד בהר סיני, בטרם הוקם אוהל מועד ולפני שנקבעו תפקידיהם של אהרן והלויים, ולכן הם אינם מוזכרים בפרשייה זו כלל [רמב"ן, רד"צ הופמן].