תהליך מעשר הבהמה מגיע לשיאו בציווי המדגיש את ההכרה המוחלטת בכך שכל השפע החומרי, מהראשון ועד האחרון, הוא מתנת שמים. הקדשת העשירי אינה מבוססת על בחירה אנושית, אלא על רצף טבעי המייצג את השגחת ה' על רכושו של האדם [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
התורה מזהירה לֹא יְבַקֵּר, פועל שמשמעותו להבדיל, לברור או להפריש [אבן עזרא, תולדות יצחק]. המשמעות ההלכתית היא שאין לבעלים רשות להיכנס לדיר ולבחור את הבהמות המובחרות ביותר לשם המעשר [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. קביעת המעשר מתרחשת מאליה ברגע שהבהמה העשירית עוברת תחת השבט [העמק דבר, רש"ר הירש]. האיסור חל בֵּין טוֹב לָרַע, כאשר הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"טוב" מתייחס לבהמה תמימה ללא מום, ו"רע" לבהמה בעלת מום. כל בהמה שיוצאת עשירית מתקדשת מיד. אם היא תמימה, היא מוקרבת על המזבח ובשרה נאכל בירושלים. אם היא בעלת מום, קדושת המעשר חלה עליה בכל זאת, אך היא אינה מוקרבת אלא נאכלת בכל מקום, ואסור לגזוז את צמרה או לעבוד בה [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג].
מכיוון שהבחירה היא אקראית, ייתכן שהבהמה העשירית תהיה כחושה או בעלת מום. במצב כזה, הבעלים עשויים להתפתות ולהחליף אותה בבהמה טובה ומושלמת יותר לכבוד ה'. לכן, התורה אוסרת זאת במפורש וקובעת וְלֹא יְמִירֶנּוּ [רלב"ג, ביאור יש"ר].
וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ, כלומר, אם האדם עבר על האיסור וניסה להחליף את הבהמה, הקדושה המקורית אינה פוקעת. במקום זאת, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ – שתי הבהמות הופכות לקדושות [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בעוד שהמעשר המקורי מוקרב על המזבח אם הוא תמים, הבהמה המחליפה אינה ראויה להקרבה לעולם. עליה לרעות עד שייפול בה מום טבעי, ורק אז היא מותרת באכילה לבעליה [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם בקביעה לֹא יִגָּאֵל, האוסרת לפדות את המעשר בכסף כדי להוציאו לחולין. הפרשנים מסכימים כי איסור זה כולל בתוכו גם איסור מוחלט למכור את בהמת המעשר לאחרים [רלב"ג, מלבי"ם, הכתב והקבלה, פרדס יוסף]. יש הסבורים שאיסור זה מתייחס באופן ספציפי לבהמת התמורה, כדי שלא נטעה לחשוב שמאחר שאינה מוקרבת על המזבח ניתן לפדותה [העמק דבר].
ברובד הרעיוני והפנימי, הפסוק מעניק הדרכה רוחנית עמוקה. האיסור לברור בין טוב לרע מלמד את האדם שלא לעשות חילוקים בעבודת ה', אלא לקבל באהבה ובאמונה כל מה שמגיע מאת ה', בין אם נדמה לו כטובה ובין אם כרעה [תולדות יצחק]. מבחינה רוחנית, כאשר אדם מתחיל במהלך של קדושה, עליו לדבוק בו ולא להתפתות להחליפו בחיפוש אחר התעלות רוחנית מזהירה יותר. החריג היחיד הוא כאשר אדם אחר נמצא בסכנה גשמית או רוחנית, אז נדרש האדם לעזוב את מקומו הבטוח כדי להציל. ההבטחה ששניהם יהיו קודש רומזת שכאשר אדם יורד ממדרגתו כדי לרומם את הזולת, לא רק שניצל מתקדש, אלא גם המחלץ עצמו שומר על קדושתו ואינו נפגע מהירידה [חומש קה"ת].
באופן אלגורי, הפסוק מתאר את מאבקו של האדם בין יצר הטוב ליצר הרע. האזהרה שלא לבקר בין טוב לרע נועדה למנוע מהאדם להישאר במצב ביניים פושר הפוסח על שתי הסעיפים, והאיסור להמיר קורא לו שלא להחליף את הטוב ברע ולשקוע בחטא. אך אם אדם נכשל והמיר את הטוב ברע, התורה מורה לו לשוב בתשובה ולהמיר את הרע בחזרה לטוב. התוצאה של תשובה אמיתית היא ששני היצרים יחד הופכים לקודש ומשמשים לעבודת ה', תוך אזהרה תמידית שלא להיגאל – כלומר, להישמר שלא להתלכלך ולהיטמא שוב בחטאים [אדרת אליהו - ר' יוסף חיים].