כאשר אדם מקדיש בהמה טמאה לבדק הבית ולאחר מכן מבקש להשיבה לרשותו, התורה מאפשרת לו לעשות זאת, אך דורשת ממנו תשלום נוסף מעבר לשוויה המקורי. תהליך זה שונה מקנייה רגילה מידי ההקדש, ונושא בחובו כללים ייחודיים לבעלים המקוריים.
השימוש בפועל גאל מלמד כי הכתוב עוסק דווקא בבעליה המקוריים של הבהמה. לשון "גאולה" מתארת השבת דבר למי שהייתה לו שייכות קודמת אליו, בעוד שאדם זר הפודה מן ההקדש מוגדר כ"קונה" [העמק דבר, מלבי"ם]. כפילות הפועל גאל יגאלנה באה ללמד שהפעולה יכולה להיעשות בכל אופן ואף מספר פעמים [אילת השחר], וכן נועדה להרחיב את הדין ולכלול גם את אשתו של המקדיש ואת יורשיו, שדינם שווה לדינו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
אם אכן הבעלים או בני משפחתם בוחרים לפדות את הבהמה, חלה עליהם החובה: ויסף חמישתו על ערכך. עליהם להוסיף חמישית על הערך הכספי שקבע הכהן מראש [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתוספת זו מחושבת כ"חומש מלבר", כלומר החמישית היא מתוך הסכום הכולל הסופי. לפיכך, התוספת היא למעשה רבע מהקרן, כך שהקרן והחומש יחד מהווים חמישה חלקים. לדוגמה, אם הבהמה הוערכה בעשרים שקלים, הבעלים ישלמו עשרים וחמישה שקלים. הדין שלפיו רק הבעלים מוסיפים חומש ולא אדם זר, הוא עיקרון עקבי המופיע גם בדיני מקדיש בית, שדה אחוזה, ובפדיון מעשר שני [רש"י, תורה תמימה, אדרת אליהו].
הפרשנים מציעים מספר טעמים לכך שהתורה החמירה וקנסה דווקא את הבעלים בתוספת תשלום. גישה אחת מסבירה זאת בטבע האדם לחוס על ממונו; אדם עלול להקדיש דבר מתוך התלהבות, להתחרט על כך, ולנסות לפדות את ההקדש בזול תוך זלזול בערכו. תוספת החומש נועדה לבלום נטייה זו, לתקן את מידותיו של האדם ולמנוע ממנו להתחרט ולפדות את ההקדש מיד [חומת אנך, חזקוני, לבוש האורה]. גישה נוספת תולה זאת בכך שלאדם יש חיבור טבעי לרכושו שלו, והוא מעדיף את חפצו המוכר על פני חפץ אחר, ולכן נוח לו לשלם סכום גבוה יותר כדי להשיבו אליו [תורה תמימה].
ברובד דרשני יותר, יש מי שרואה בכפילות המילים גאול יגאל רמז לגאולת עם ישראל; כשם שה' גאל את ישראל ממצרים בעבר, כך הוא עתיד לגאול אותם שוב בעתיד [שפתי כהן].