דיני ההקדש והפדיון משתנים בהתאם לסוג הנכס ובעלותו. כאשר אדם מקדיש "שדה מקנה" – שדה שקנה מאדם אחר ואינו נחלת אבותיו – בעלותו עליה זמנית בלבד, שכן בשנת היובל השדה חייב לשוב לבעליו המקוריים. עובדה זו משפיעה באופן ישיר על אופן חישוב פדיון השדה מידי ההקדש.
לגבי המילה מִכְסַת, מציעים הפרשנים מספר משמעויות לשוניות. יש המפרשים אותה כלשון מניין וספירה [אבן עזרא], יש הרואים בה ביטוי לחלק קצוב ומוכן מראש [מלבי"ם, ביאור יש"ר], יש הגוזרים אותה מלשון חיתוך וקציבת סכום [רד"צ הופמן], ויש הקושרים אותה למונחים של קניין, רכוש ומחיר, בדומה למילים נכסים או מכס [הכתב והקבלה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל קובע כי בשונה משדה אחוזה (נחלת אבות), שפדיונו נעשה לפי תעריף קבוע ומוגדר בתורה, שדה מקנה נפדה לפי שוויו המציאותי בשוק. הכהן מעריך את שווי ההנאה והתפוקה של השדה רק עבור השנים שנותרו עד שנת היובל [תורה תמימה, הכתב והקבלה, שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. הסיבה להבדל זה היא שאדם אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו לחלוטין; מכיוון שביובל השדה יחזור למוכר המקורי ואינו נשאר בידי ההקדש או הכהנים, הקדשתו חלה רק על שווי השימוש הזמני בו [תורה תמימה, רלב"ג]. בניגוד לגישה זו, קיימת דעת מיעוט [המוזכרת אצל רש"י, מלבי"ם, אדרת אליהו ורד"צ הופמן] הסבורה כי המילה "וחשב" משווה את דין שדה המקנה לזה של שדה אחוזה, ולכן גם כאן הפדיון נעשה לפי התעריף הקבוע בתורה. עם זאת, כל הפרשנים מסכימים כי הפודה שדה מקנה אינו נדרש להוסיף חומש על מחיר הקרן, כפי שנהוג בפדיונות אחרים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הדרישה לשלם בַּיּוֹם הַהוּא קובעת כללים נוקשים לגבי מועד ואופן התשלום. ראשית, התשלום חייב להתבצע במזומן באותו היום ולא להפוך להלוואה, שכן קדושת ההקדש אינה יכולה לחול על חוב אלא רק על כסף ממשי [העמק דבר]. שנית, הביטוי מלמד שאין להקדש אלא את מקומו ושעתו. כלומר, שווי הפדיון נקבע אך ורק לפי ערך השוק באותו יום ובאותו מקום. גם אם מדובר בחפץ יקר ערך, כמו מרגלית, שניתן היה להמתין ולמוכרו ברווח גדול יותר בעיר אחרת או במועד מאוחר יותר, אין ממתינים. ההקדש אינו עוסק במסחר ובהמתנה לרווחים כדי לא להגיע לידי הפסד, ולכן הפדיון מחושב מיד לפי הערך הנוכחי והמקומי [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
לבסוף, התשלום מוגדר כקֹדֶשׁ לַה'. כספים אלו אינם ניתנים לכהנים כמתנה, אלא מועברים לגזבר ההקדש ומיועדים לתחזוקת המקדש (בדק הבית) [תורה תמימה, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. יתרה מזו, כל עוד הכסף לא הגיע פיזית לידיו של גזבר ההקדש, הוא נחשב עדיין כחולין לעניין האחריות, והאדם הפודה נושא באחריות מלאה עליו במקרה של אובדן [תורה תמימה].