לאחר שהתורה עוסקת בדיני תרומת ערך אדם למקדש, היא עוברת לדון בהקדשת בעלי חיים. בניגוד לאדם או לרכוש שניתן לפדותם בכסף, כאשר אדם מקדיש בהמה הראויה לעלות על המזבח, חלה עליה קדושה גופנית מהותית. הבהמה אינה יכולה להיפדות ולחזור לחולין, אלא היא חייבת לממש את ייעודה ולהיות מוקרבת בפועל [ביאור יש"ר, בכור שור].
המילים וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' מתייחסות לבהמות טהורות ותמימות מן הבקר והצאן, הראויות להקרבה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, הופמן]. הגדרה זו מוציאה מכלל זה בהמות בעלות מום קבוע, שאותן כן ניתן לפדות [פענח רזא]. השימוש הכפול בפועל ושם עצם, וכן הביטוי קָרְבָּן לַה', ממעטים בהמות שהוקדשו רק לצורך תחזוקת המקדש (קודשי בדק הבית) ולא למזבח, שכן רק קודשי מזבח נקראים "קרבן" [תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, אם אדם בכל זאת הקדיש בהמה תמימה לבדק הבית, או שהקדיש אותה סתם ללא פירוט, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבהמה אינה יוצאת לעולם מידי המזבח. במקרה כזה, מעריכים את שוויה, היא נמכרת לאדם הזקוק לקרבן, והכסף הולך לקופת בדק הבית, בעוד הבהמה עצמה מוקרבת על המזבח [הכתב והקבלה, רש"ר הירש, הופמן, רשב"ם].
החלק השני של הפסוק, כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ, מעורר דיון פרשני ודקדוקי. המילה מִמֶּנּוּ כתובה בלשון זכר, אף שהיא מתייחסת למילה "בהמה" שהיא נקבה. יש שרואים בכך תופעה דקדוקית מקראית רגילה המופיעה גם בפסוקים אחרים [חזקוני, מנחת שי, הופמן], אך אחרים מסבירים שהשימוש בלשון זכר רומז להקדשת "אבר" בודד מתוך הבהמה [מלבי"ם].
מכאן לומדים הפרשנים את דינו של אדם המקדיש רק אבר מסוים מן הבהמה. בעוד שיש מי שטוען כי על פי הפשט הפסוק כלל אינו עוסק בהקדשת חלקי בהמה [שד"ל], המסורת הפרשנית המרכזית רואה בכך הבדל מהותי מדיני ערך אדם. בדיני ערכים, הקדשת אבר שאין הנשמה תלויה בו אינה תקפה כלל. לעומת זאת בבהמה, המילה כֹּל באה לרבות את כל סוגי ההקדשה, כך שגם אם אדם אמר "רגלה של בהמה זו עולה", דבריו קיימים וההקדש חל [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
קיימת מחלוקת לגבי התוצאה של הקדשת אבר בודד שאינו חיוני לחיות הבהמה. דעה אחת גורסת כי הבהמה כולה נמכרת לאדם החייב בקרבן עולה, ודמיה נשארים חולין, למעט שוויו של אותו אבר בודד שעובר להקדש [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג]. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי הקדשת אבר אחד גורמת לקדושה להתפשט, והבהמה כולה הופכת לקודש [מלבי"ם, ברטנורא]. עם זאת, הפרשנים מסכימים ללא מחלוקת כי אם האדם הקדיש אבר חיוני שהנשמה תלויה בו, הקדושה מתפשטת באופן מוחלט על כל גוף הבהמה, והיא כולה הופכת לקודש [רלב"ג, תורה תמימה, רש"ר הירש].