ויקרא, פרק כ״ז, פסוק ט׳

כאשר אדם מקדיש בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', כלומר בהמה טהורה ותמימה הראויה לעלות על המזבח, חלה עליה קדושה גופנית מהותית שאינה מאפשרת לפדות אותה בכסף. הגדרה זו מוציאה מכלל זה בהמות בעלות מום שניתן לפדותן, אך אם הוקדשה בהמה תמימה רק לצורך תחזוקת המקדש, היא תימכר לאדם הזקוק לקרבן ותוקרב בפועל על המזבח. המשך הפסוק, כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ, נכתב בלשון זכר, ויש המסבירים כי הדבר בא ללמד גם על הקדשת אבר בודד מתוך הבהמה. בניגוד לדיני ערך אדם, הקדשת אבר בבהמה חלה תמיד, ובעוד שיש מחלוקת אם קדושת אבר שאינו חיוני מתפשטת על הבהמה כולה או שרק שוויו מוקדש, הכול מסכימים כי במקרה של הקדשת אבר שהנשמה תלויה בו הופכת הבהמה כולה לקודש.