כאשר אדם מקדיש דבר שאינו יכול להיות מוקרב על המזבח, כדוגמת בהמה בעלת מום, יש לתרגם את קדושתה לערך כספי שיועבר להקדש. לשם כך, התורה דורשת שהבהמה תעמוד פיזית לפני הכהן כדי שיקבע את שוויה המדויק למכירה לצרכי חולין [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. דרישה זו של העמדה והערכה חלה על כל דבר המוקדש לצורך תחזוקת המקדש [אדרת אליהו].
התורה מנחה את הכהן להעריך את הבהמה בֵּין טוֹב וּבֵין רָע. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת ביטוי זה. הגישה הראשונה מתמקדת בבחינת הבהמה עצמה ובדיוק השומה. הכהן נדרש לבדוק בקפידה אם הבהמה טובה, שמנה וראויה למלאכה או לאכילה, או שמא היא רעה וכחושה [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. ההערכה חייבת להיעשות בדקדוק רב ולא על סמך השערה ואומדן כללי, כדי למנוע הפסד כלכלי להקדש [תורה תמימה]. עם זאת, הכהן מחויב לאמת, ואסור לו להוסיף על השווי האמיתי רק כדי להרבות רווח להקדש; אם העריך במכוון מעבר לשווי, הפדיון אינו תקף כלל [העמק דבר]. הגישה השנייה מסבירה שהביטוי מתייחס לתוצאת ההערכה: בין אם קביעת הכהן מתבררת כטובה ורווחית להקדש ובין אם כרעה ומופסדת, החלטתו סופית ושרירה [רלב"ג, הכתב והקבלה, פירושי רד"צ הופמן].
סופיות ההחלטה מודגשת במילים כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה. קביעת הכהן היא מוחלטת, ואפילו אם סוחרי בהמות מומחים טוענים שהערך שונה, אין לשנות מדבריו, וזוהי גזירת הכתוב [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, גם אם הכהן טעה בתום לב ולא העריך את השווי המדויק, שומתו נותרת בעינה [העמק דבר]. מילים אלו מלמדות גם על הליך המכירה עצמו: אם מספר אנשים מציעים מחירים עולים עבור הבהמה ולבסוף חוזרים בהם, הערך שהוצע אינו משתנה. ההקדש גובה את ההפרש מנכסיהם של אלו שחזרו בהם, כדי להבטיח שהסכום שהובטח אכן ישולם במלואו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
רוב הפרשנים מסכימים כי המחיר שקובע הכהן מיועד לכל אדם זר המעוניין לקנות את ההקדש. אולם, אם הבעלים המקוריים או יורשיו רוצים לפדות את הבהמה, התורה מחייבת אותם להוסיף חומש על הערך הבסיסי [רש"י, מזרחי, פירושי רד"צ הופמן]. תוספת זו מוסברת בשני אופנים: מבחינה פסיכולוגית, אדם קשור לרכושו המקורי ומעדיף אותו על פני רכוש חדש, ולכן הבהמה שווה עבורו יותר [שפתי חכמים, גור אריה]. מבחינה רעיונית, פדיית הקדש על ידי בעליו דורשת העלאה בקדושה. תשלום השווי בלבד אינו יוצר העלאה, אך הוספת חומש עושה זאת. החומש נבחר דווקא משום שצורה בעלת ארבע צלעות מסמלת דבר שלם, ולכן החלק החמישי מהווה את התוספת האמיתית הראשונה על השלם [גור אריה, שפתי חכמים].
מנגד, מוצגת גישה שונה לחלוטין ולפיה התורה כלל אינה עוסקת במכירת הקדשות לאנשים זרים. לפי תפיסה זו, המקדיש אינו מוסר את הבהמה לידי גזבר, אלא משאיר אותה אצלו ונוהג בה בקדושה, בדומה לדיני מעשר שני. עם זאת, התורה אינה מעוניינת שאדם יעשה מעשה דתי ללא תועלת מעשית לזולת. לכן, מיד עם ההקדשה, הבעלים מחויב לשלם את הערך הבסיסי לבית ה' ולכהנים. הבהמה נשארת אצלו במעמד מקודש, ורק אם ירצה מאוחר יותר להוציאה לחלוטין לחולין ולהשתמש בה כרצונו, הוא יצטרך להוסיף ולשלם את החומש כדי לגאול אותה [שד"ל].