התחייבות של אדם להקדיש לה׳ סכום כסף בעבור ערכו של אדם, מפגישה בין קדושת הנדר לבין המציאות הכלכלית של הנודר. התורה קובעת מנגנון רגיש ומדויק למקרה שבו אדם מקבל על עצמו התחייבות שאינו מסוגל לעמוד בה, תוך שמירה על כבודו ועל יכולתו להתקיים.
המילים וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ אינן מתארות בהכרח אדם השרוי בעוני מוחלט, אלא אדם שהתרושש או שמצבו הכלכלי נמוך ביחס לסכום הקבוע שעליו לשלם, כך שתשלום מלא יפגע במטה לחמו [מזרחי, מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. הדין קובע כי בעוד שעשיר המעריך אדם לעולם לא ישלם יותר מהסכום הקבוע בתורה, אדם עני ישלם פחות, בהתאם ליכולתו [רלב"ג].
בשלב הבא, מצווה התורה וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן. קיימת גישה ולפיה הנודר עצמו הוא זה שעומד לפני הכהן כדי שזה יבחן את יכולתו הכלכלית [העמק דבר], אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנודר מעמיד את האדם שעליו נדר (הנערך) לפני הכהן. פעולת ההעמדה נועדה למספר מטרות: ראשית, היא מונעת זלזול בנדרים ומעניקה למעמד תוקף רציני [רלב"ג]. שנית, היא מאפשרת לכהן לבדוק במדויק את גילו של הנערך, כדי למנוע טעות בתום לב מצד הנודר באשר לסכום שעליו לשלם [הכתב והקבלה]. מעבר לכך, דרישת ההעמדה מלמדת כי הערכה חלה רק על אדם חי המסוגל לעמוד על רגליו, ובכך מוציאה מכלל זה אדם מת או חולה גוסס [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, צפנת פענח, רד"צ הופמן].
התורה מדגישה כי וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן וכן יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן. הכפילות נועדה להבהיר שהקביעה הסופית אינה מסורה להערכה של אדם הדיוט, אלא נתונה לסמכות התורה המיוצגת על ידי הכהן [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. המילה אֹתוֹ מדייקת שההערכה נקבעת לפי מצבו וגילו של הנערך בדיוק בשעת הנדר, גם אם התבגר מאז [מלבי"ם]. יתרה מכך, מרגע שההערכה התבצעה כדין, החוב הופך למוחלט; אם הנודר ימות לאחר מכן, יורשיו יהיו חייבים לשלם את הנדר מנכסיו [תורה תמימה, צפנת פענח, מלבי"ם].
שיעור התשלום נקבע עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר. הכתוב מדגיש שהיכולת הכלכלית הנבחנת היא אך ורק של הנודר ולא של האדם שעליו נדרו, וכי דין זה חל גם על נשים וקטנים שנדרו [תורה תמימה, מלבי"ם]. הקביעה הכלכלית הולכת אחר מצבו של הנודר בשעת אמירת הנדר. לכן, אם היה עשיר והעני, או עני והעשיר, הוא יחויב בתשלום מלא, שכן ההקלה מותנית בכך שיהיה עני גם בשעת הנדר וגם בשעת ההערכה [רלב"ג, תורה תמימה, פרדס יוסף].
אף שבית הדין רשאי לעקל את נכסיו של הנודר כדי לגבות את חובו להקדש, התורה דורשת להשאיר לו את צרכיו הבסיסיים כדי שלא יאבד את יכולת קיומו. משאירים לו מזון לחודש, ביגוד לשנה, מיטה מוצעת, ואת כלי אומנותו ההכרחיים, כגון חמור עבור מי שפרנסתו כחמר [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. עם זאת, הקלה זו נוגעת רק לצרכיו האישיים של הנודר ולא למזונות אשתו וילדיו [תורה תמימה]. במישור הרעיוני, כשם שההערכה הפיזית מתחשבת ברכושו הממשי של האדם, כך גם ההערכה האלוהית בוחנת את עושרו הרוחני הפנימי של האדם ואת חלקו בתורה, ללא קשר לשאלה כמה מתוכו הצליח לממש בפועל [חומש קה"ת].