פסוק זה מבסס את מעמדו המיוחד של אחד ממעשרות התבואה, ומגדיר את רמת קדושתו ואת סוגי הגידולים החייבים בו. הפרשנים מסכימים כי הכתוב אינו עוסק במעשר ראשון הניתן ללויים, אלא במעשר שני [רש"י, רשב"ם, מזרחי, תורה תמימה]. הסיבה לכך נעוצה במילים קֹדֶשׁ לַיהֹוָה; בעוד שמעשר ראשון הופך לחולין גמור לאחר שניטלת ממנו תרומת המעשר, מעשר שני שומר על קדושתו הייחודית [מזרחי, שפתי חכמים, הכתב והקבלה, גור אריה].
ההכרזה לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה מלמדת על מעמד משפטי והלכתי מורכב. מצד אחד, המעשר נחשב "ממון גבוה", כלומר רכושו של ה', ולכן חלות עליו הגבלות חמורות: הבעלים אינם רשאים למכור אותו, להחליפו, או להשתמש בו לצרכי חול כגון קידושי אישה [רש"ר הירש, בכור שור, תורה תמימה], וישנה אזהרה שלא לטמאו [פרדס יוסף]. עם זאת, אין משמעות הדבר שהמעשר אסור בהנאה כליל; ה' אמנם קנה את המעשר, אך "משולחנו" הוא ציווה על הבעלים לעלות וליהנות מהפירות בקדושה ובטהרה לפניו בירושלים [רש"י, ביאור יש"ר, רלב"ג, שטיינזלץ]. בנוסף, המילה קֹדֶשׁ מלמדת שדיני מעשר זה כוללים חובת ביעור, ואם הבעלים פודים אותו בכסף, עליהם להוסיף עליו חומש [אדרת אליהו].
אשר לסוגי הגידולים החייבים במעשר, הכתוב מפרט: מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ. הביאור הבסיסי הוא שמִזֶּרַע הָאָרֶץ מתייחס לדגן (כגון חיטה ושעורה), ומִפְּרִי הָעֵץ מתייחס לתירוש (יין) ויצהר (שמן) [רש"י, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. עם זאת, אות היחס 'מ' במילים אלו מלמדת על צמצום: לא כל זרע ופרי חייבים במעשר, אלא רק גידולים הראויים לאכילה. כך, הכתוב מרבה גידולי מאכל כגון שום, שחליים (סוג של צמח מאכל) וגרגיר, אך מוציא מכלל חיוב זרעוני גינה שאינם נאכלים (כמו זרעי לפת וצנון) ופירות בר שאינם חשובים (כחרובי יער) [תורה תמימה, אדרת אליהו, חזקוני, הדר זקנים].
סביב היקף החיוב החקלאי התעוררה מחלוקת יסודית בין הפרשנים. גישה אחת גורסת כי מהתורה רק דגן, תירוש ויצהר חייבים במעשר, ושאר הפירות והירקות חייבים מדרבנן בלבד [רש"י, תוספות, ראב"ד, גור אריה]. מנגד, גישה אחרת סוברת שכל גידול שהוא מאכל אדם וגדל מן הארץ חייב במעשר מן התורה [רמב"ם, משכיל לדוד, הכתב והקבלה]. גישת ביניים מציעה לחלק בין המעשרות: בעוד שבמעשר ראשון החיוב מהתורה מצומצם לדגן, תירוש ויצהר, הרי שבמעשר שני – בו עוסק פסוקנו – התורה הרחיבה את החיוב לכלל הפירות והירקות, כפי שמשתמע מהמילים וְכׇל מַעְשַׂר הָאָרֶץ [מלבי"ם, רד"צ הופמן].
לבסוף, המילים מַעְשַׂר הָאָרֶץ מלמדות גם על הגבלה גיאוגרפית: אין מפרישים תרומות ומעשרות מפירות שגדלו בארץ ישראל על פירות שגדלו בחוץ לארץ, וכן להיפך [תורה תמימה].