המשאבים והנכסים המצויים בידי האדם, לרבות קרקעותיו, מופקדים בידיו מאת ה' כדי שישתמש בהם לטובה ולמען מטרות ראויות [חומש קה"ת]. מתוך תפיסה זו, התורה מסדירה את דינו של אדם הבוחר להקדיש את קרקעו לטובת בדק הבית. הדין מתייחס לקרקע שהיא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, כלומר שדה שהגיעה לאדם בירושה, בין אם מצד אביו ובין אם מצד אמו [תורה תמימה, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. שדה כזה שונה מהותית משדה קנוי, שכן שדה אחוזה נמצא בבעלותו המוחלטת של האדם, בעוד שדה קנוי חוזר ממילא לבעליו המקוריים בשנת היובל [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפדיון השדה מידי ההקדש אינו מחושב על פי שווי הנדל"ן האמיתי בשוק, אלא על פי תעריף אחיד וקבוע שקבעה התורה. התעריף נקבע לְפִי זַרְעוֹ, כלומר לפי שטח הקרקע הנדרש כדי לזרוע בה כמות מסוימת של זרעים, ולא לפי היבול שהיא מצמיחה בפועל. הסיבה לכך היא שכמות היבול נתונה לשינויים ותלויה במזג האוויר ובגשמים, בעוד שטח הזריעה הוא נתון קבוע שאינו משתנה [תורה תמימה].
המידה שקבעה התורה היא זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים, שהיא חלקה שניתן לזרוע בה נפח של חומר גידולים (מידה השווה לכור, שהם שלושים סאה). שטח זה מוערך בכשבעים וחמישה אלף אמות מרובעות [משכיל לדוד, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. הבחירה דווקא בשעורים נובעת מכך שגרעין השעורה הוא בגודל ממוצע, מה שמונע הפסד הן להקדש והן לפודה בעת חישוב השטח [תורה תמימה].
על שטח זה משלמים סכום קבוע של בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף עבור מחזור שלם של שנות היובל, כך שהתשלום מחושב באופן יחסי למספר השנים שנותרו עד שנת היובל הבאה [רש"י, רלב"ג]. תעריף זה הוא אחיד לחלוטין, ואין כל הבדל בין שדה עידית משובח ופורה לבין שדה זבורית גרוע ורמוס [רש"י, מזרחי, מלבי"ם]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי דין זה תקף רק לקרקע הראויה לזריעה. אם האדם הקדיש שטח סלעי שאינו ראוי לחקלאות, או שהקדיש אילנות בפני עצמם, הם ייפדו לפי שוויים האמיתי בשוק ולא לפי התעריף הקבוע [תורה תמימה, אדרת אליהו, רלב"ג].
אשר להגיון העומד מאחורי קביעת מחיר אחיד שאינו מתחשב באיכות הקרקע, יש שרואים בכך גזרת מלך שאין להרהר אחריה [אבן עזרא, מזרחי]. מנגד, פרשנים אחרים מציעים הסברים כלכליים ורעיוניים עמוקים. גישה אחת מסבירה כי מאחר שבאותם ימים קרקעות לא נמכרו לצמיתות אלא חזרו לבעליהן ביובל, לא היה קיים מושג של שווי שוק מוחלט לקרקע. הקדשת שדה אחוזה הייתה המקרה היחיד שבו קרקע יכלה לצאת מרשות בעליה לעולמים, ולכן התורה נאלצה לקבוע עבורה ערך מוחלט וקבוע מראש [רש"ר הירש].
גישה נוספת תולה זאת בחוסר הכדאיות הכלכלית להשביח את הקרקע. אדם שקונה או פודה את השדה מידי ההקדש יודע שאם הבעלים המקוריים לא יגאלו אותה, היא תעבור בשנת היובל לבעלות הכהנים. במצב כזה, אין לו שום אינטרס להשקיע בטיפוח הקרקע, שכן הוא יאבד את השקעתו ביובל. לכן התורה מעריכה את השדה מראש לפי רף נמוך של שדה שעורים, גידול שאינו דורש עיבוד וטיפוח רבים [העמק דבר].
מעניין לציין כי הסכום הקבוע של חמישים שקלים זהה לערכו של גבר במיטב שנותיו בספר ויקרא. ההסבר לכך הוא שחלקה המסוגלת להצמיח חומר שעורים מספקת בדיוק את צורכי המחיה הבסיסיים של אדם אחד. בכך התורה יוצרת הקבלה סמלית וכלכלית בין ערכה של חלקת האדמה לבין ערך החיים של האדם שהיא מסוגלת לכלכל [רש"ר הירש, רד"צ הופמן].