כאשר אדם מקדיש את שדה אחוזתו ואינו פודה אותו, והשדה נמכר לאדם אחר על ידי גזבר ההקדש, שנת היובל מחוללת בו תהליך העברת בעלות ייחודי. בניגוד לשדות רגילים השבים לבעליהם המקוריים, שדה זה עובר מסלול שונה לחלוטין.
המילים בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל מתארות את יציאת השדה מידיו של הקונה שרכש אותו מידי ההקדש, בדומה לכל שדה שיוצא מרשות הקונה בשנת היובל [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. המילה "בצאתו" מדגישה כי דין זה חל רק כאשר השדה אכן נמצא בידי קונה זר; אולם, אם הבעלים המקוריים פדו את השדה בעצמם, השדה אינו יוצא מידיהם כלל לטובת הכהנים [העמק דבר]. מבחינה לשונית, האותיות בי"ת במילה בַיֹּבֵל נהגות באופן רפה, ללא דגש [מנחת שי].
לאחר יציאת השדה מיד הקונה, התורה קובעת כי הוא יהיה קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם. כלומר, השדה אינו חוזר לרשות חרם בדק הבית ולידי הגזבר, אלא דינו מושווה ל"שדה חרם" הניתן לכהנים [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. באופן ספציפי, השדה מועבר לחזקתם של הכהנים בני המשמר המשרת במקדש ביום הכיפורים של אותה שנת יובל [רש"י, תורה תמימה, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת לגבי אופן קבלת השדה על ידי הכהנים כאשר הוא לא נגאל כלל: יש הסוברים כי הכהנים מקבלים את השדה בחינם וללא כל פדיון, בעוד אחרים טוענים כי על הכהנים לשלם להקדש את ערכו המלא של השדה (חמישים שקלים) כדי לזכות בו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. ההשוואה ל"שדה החרם" מלמדת גם עיקרון כללי, לפיו אדם המחרים דבר מסוים באופן סתמי, ללא פירוט ליעוד מסוים, הרכוש עובר לכהנים ולא לבדק הבית [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, דיני שדה החרם והעברתו לכהנים נוהגים אך ורק בתקופות שבהן דיני שנת היובל נוהגים [תורה תמימה, אדרת אליהו].
בסוף הפסוק נקבע לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. הפרשנים מצביעים על תופעה דקדוקית המבססת את ההלכה: המילה "שדה" בלשון המקרא היא תמיד בלשון זכר, ולכן הפועל תִּהְיֶה (בלשון נקבה) אינו מתייחס לשדה עצמו, אלא למילה אֲחֻזָּתוֹ [תורה תמימה, מלבי"ם, דעת זקנים, חזקוני, אילת השחר, רד"צ הופמן].
לכך ישנן שתי משמעויות המשלימות זו את זו. ברמה הפשטנית, משמעות הדבר היא שמה שהיה עד כה אחוזתו ונחלתו של האדם המקדיש, הופך מעתה להיות אחוזתו של הכהן [רשב"ם, ביאור יש"ר]. ברמה ההלכתית, הדיוק הלשוני בא ללמד הלכה הנוגעת לכהן עצמו: אם הכהן הוא זה שקנה את השדה מן הגזבר, או במקרה שבו כהן הקדיש שדה משלו, הוא עשוי לטעון שכיון שהשדה ממילא מיועד לעבור לכהנים ביובל, והשדה כבר נמצא תחת ידו, הוא פשוט ישאיר אותו ברשותו. על כך באה התורה ומדגישה כי האחוזה תהיה של משמר הכהונה הכללי, והכהן הפרטי אינו יכול לזכות בה לעצמו. השדה יוצא מתחת ידו ומתחלק שווה בשווה בין כל אחיו הכהנים שבאותו משמר [תורה תמימה, מלבי"ם, דעת זקנים, אדרת אליהו].