התורה מבקשת לבסס תקן כלכלי אחיד ויציב עבור תשלום נדרים ופדיון הקדשות בבית המקדש. קביעת מטבע רשמי וקבוע נועדה להבטיח שחובות של קדושה ישולמו בערך מוחלט ואמין, שאינו נתון לפרשנות אישית.
הציווי וְכָל עֶרְכְּךָ מעורר את השאלה האם כל פדיון באשר הוא חייב להיעשות במטבע זה. רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר, מלבי"ם] מסבירים כי ההוראה מוגבלת רק לערכים הקצובים במפורש בתורה בשקלים, כגון ערך אדם או שדה אחוזה. לעומת זאת, פדיון של חפצים או בהמות טמאות, הנישומים לפי שווי השוק שלהם, יכול להיעשות בכל סכום שהוא, אפילו בערך מינימלי של פרוטה. עם זאת, לגבי הערכים הקצובים נקבע רף תחתון: גם אדם עני, שהכהן מעריך את יכולת התשלום שלו, אינו יכול לשלם פחות משקל אחד (הנקרא גם סלע). אם שילם פחות מכך, לא יצא ידי חובתו, ואם יעשיר לאחר מכן ייאלץ להשלים את הסכום המלא [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הדרישה לשלם דווקא בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ נושאת משמעות כפולה. ראשית, היא מגדירה את אופן התשלום: פדיון הקדשות חייב להיעשות באמצעות כסף של ממש או מיטלטלין בעלי שווי ברור, ואין לפדות באמצעות קרקעות, עבדים או שטרות חוב [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. שנית, הגדרה זו באה להבדיל את מטבע המקדש ממטבעות חולין או ממשקלות אחרים שהיו נהוגים, דוגמת "משקל המלך". תקן הקודש היה כפול בערכו ממשקל החולין הרגיל [ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן].
התורה יורדת לרזולוציה של משקל המטבע וקובעת כי עֶשְׂרִים גֵּרָה יהוו את השקל. ה"גרה" היא יחידת משקל זעירה, שוות ערך לגרגר כסף, המכונה בלשון חכמים "מעה" או "אגורה" [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן]. מכיוון שערך המטבע נגזר ממשקל המתכת שבו, המערכת הכלכלית של המקדש מוגנת מפני שחיקת ערך הכסף [ברכת אשר על התורה].
המילה יִהְיֶה בסוף הפסוק (יהיה השקל) טומנת בחובה עיקרון משפטי וכלכלי ביחס לסמכות השלטון על המטבע. בעוד שערך מטבעות עשוי להשתנות בהתאם לצרכי המקום והזמן, לגבי שקל הקודש מותר לרשויות רק להגדיל את משקלו, אך חל איסור מוחלט לפחות מערך הבסיס של עשרים גרה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. ואכן, מבחינה היסטורית, חכמים הוסיפו בשלב מאוחר יותר שישית לערך המטבע, כך שהשקל הועמד על עשרים וארבע מעות במקום עשרים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, פירושי רד"צ הופמן].