שנת היובל משמשת כנקודת איפוס לבעלות על קרקעות, ומבטיחה שנחלות חקלאיות יישארו בידי בעליהן המקוריים. כאשר אדם רוכש שדה מחברו ומקדיש אותו, באה שנת היובל, מפקיעה את ההקדש ומשיבה את הקרקע למקומה הראוי.
העיקרון המנחה מאחורי דין זה הוא שאדם הקונה שדה אינו יכול להקדיש את גוף הקרקע שאינה שלו לצמיתות, אלא רק את הזכויות שיש לו על היבול והפירות עד לשנת היובל [רשב"ם, בכור שור, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל חוזר השדה לבעליו המקוריים ללא כל צורך בפדיון, גם אם עד כה נותר בידי ההקדש או שנמכר לאדם אחר מידי גזבר ההקדש [פירושי רד"צ הופמן, ביאור יש"ר]. אגב כך, במסורת כתיבת התורה, המילה הַיּוֹבֵל בפסוק זה נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי].
הפסוק משתמש בכפילות לשונית כדי להגדיר למי בדיוק חוזר השדה: לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ (המוכר), ובסמוך לכך לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ (בעל הנחלה). רוב הפרשנים מסכימים כי שתי ההגדרות הללו אינן סותרות, אלא נועדו להשלים זו את זו ולתת מענה לתרחישים משפטיים מורכבים.
אילו היה כתוב רק שהשדה חוזר לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ, היה ניתן לטעות ולחשוב שאם אדם פדה את השדה מידי ההקדש, ביובל הוא יחזור לגזבר ההקדש שממנו הוא נקנה. לכן באה ההדגשה לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ, כדי להבהיר שהשדה חוזר אך ורק לבעלים הראשונים שהקרקע היא נחלתם המקורית [תורה תמימה, מלבי"ם, ברטנורא, אדרת אליהו, אבן עזרא].
מנגד, אילו היה כתוב רק שהשדה חוזר לבעל האחוזה המקורי, היה נוצר קושי במקרה שבו שדה אחוזה הופקע ועבר לידי הכהנים ביובל קודם לכן, והכהן מכר אותו לאדם אחר שהקדיש אותו שוב. במקרה כזה, עם בוא היובל הנוכחי, השדה לא אמור לחזור לבעלים ההיסטוריים שכבר איבדו את זכותם בו, אלא לכהן שמכר אותו. בדיוק לשם כך נכתב גם לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ, כדי ללמד שבתרחיש כזה הקרקע אינה מדלגת אחורה לבעל האחוזה הראשון, אלא חוזרת לידי המוכר האחרון שהחזיק בה כדין [תורה תמימה, מלבי"ם, ברטנורא, אדרת אליהו, ביאור יש"ר].