ויקרא, פרק כ״ז, פסוק כ״ד

תארו לעצמכם מצב שבו אדם קונה שדה מחבר, ואז מחליט לתת את השדה במתנה להקדש, כלומר לרכוש של ה'. האם השדה יישאר שם לתמיד? התורה מלמדת אותנו ששנת היובל היא זמן מיוחד שבו הכל חוזר להתחלה. כשמגיעה שנת היובל, השדה לא נשאר בהקדש, אלא משתחרר וחוזר לבעלים המקוריים שלו. הסיבה לכך היא שכשאדם קונה שדה, הוא בעצם לא קונה את האדמה עצמה לתמיד, אלא רק את הזכות לאסוף את היבול עד שנת היובל. מכיוון שהאדמה לא באמת שלו לתמיד, הוא לא יכול להקדיש אותה לנצח. כדי שלא נתבלבל, התורה מסבירה בדיוק למי השדה חוזר. היא אומרת שהשדה ישוב לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ, כלומר לאדם שממנו קנו את השדה, ומיד מוסיפה גם לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ, כלומר למשפחה שהנחלה שייכת לה באמת. שתי ההגדרות האלו באות להבטיח בצורה הכי ברורה שהשדה לא יחזור בטעות לגזבר של ההקדש, אלא יעשה את כל הדרך חזרה אל הבעלים הראשונים והאמיתיים של האדמה.