אדם המקדיש את נכסיו לאוצר המקדש שומר על הזכות לקנות אותם בחזרה, אך הליך זה מלווה בתנאים כלכליים ומשפטיים ייחודיים. התורה קובעת מנגנון מיוחד המאפשר לבעלים המקוריים להשיב לעצמו את ביתו, תוך הבחנה ברורה בינו לבין כל אדם אחר המבקש לרכוש את הנכס מידי ההקדש.
השימוש במילה יִגְאַל הוא מדויק ומכוון. פעולת ה"גאולה" מתייחסת אך ורק למצב שבו חפץ או נכס שבים לבעליהם המקוריים, בעוד שאילו אדם זר היה רוכש את הבית מידי ההקדש, הפעולה הייתה מוגדרת כ"קנייה" [ביאור יש"ר]. יתרה מכך, המילה הַמַּקְדִּישׁ מרחיבה את זכות הגאולה הזו גם לאשתו וליורשיו של הבעלים [מלבי"ם, אדרת אליהו, פירושי רד"צ הופמן].
כאשר הבעלים המקורי פודה את הבית, עליו לשלם את שוויו המוערך בתוספת קנס מיוחד, כפי שנאמר וְיָסַף חֲמִישִׁית. הסיבה לתוספת זו נעוצה בטבע האדם; נטייתו הטבעית של אדם היא להקל על עצמו ולהפחית מערך נכסיו כאשר הוא פודה אותם מידי ההקדש. כדי למנוע זלזול והפסד לקופת המקדש, התורה מחייבת להוסיף חמישית על שווי השומה [בכור שור]. חישוב החמישית נעשה "מלבר" (מבחוץ), כלומר התוספת היא רבע מקרן התשלום, כך שהסכום הכולל יהווה חמישה רבעים, והתוספת עצמה תהיה בדיוק חמישית מהסכום הסופי [פרדס יוסף]. קדושתה של תוספת החמישית חמורה, ואם אדם נהנה ממנה הוא מועל בהקדש ועליו להוסיף חמישית נוספת על החמישית עצמה [תורה תמימה].
הפרשנים מסכימים כי חובת תוספת החמישית חלה אך ורק על הַמַּקְדִּישׁ המקורי של הקדש ראשון. אדם שהעביר את הקדושה מההקדש המקורי לחפץ אחר (הקדש שני) ובא לפדות את החפץ השני לעצמו, פטור מתוספת זו [תורה תמימה, רש"ר הירש, העמק דבר, אדרת אליהו]. בדומה לכך, אם אדם הפריש קורבן עבור כפרתו של חברו, והחבר פודה את הקורבן, הוא אינו מוסיף חמישית מכיוון שאינו המקדיש [תורה תמימה]. הדין פוטר מתוספת חמישית גם בעל חוב המבקש לפדות את הנכס המוקדש כדי לגבות את חובו [העמק דבר].
פעולת הפדיון, המוגדרת במילים כֶּסֶף עֶרְכְּךָ, חייבת להתבצע באמצעות כסף מזומן או מיטלטלין שווי כסף, ואינה יכולה להיעשות באמצעות תשלום בקרקעות, בעבדים, בשטרות או בדמי שכירות [רלב"ג, מלבי"ם, צפנת פענח].
סיום הפסוק במילים וְהָיָה לוֹ מדגיש כי הבעלות על הבית אינה עוברת בחזרה לידי המקדיש עד שהכסף ישולם בפועל לידי גזברי ההקדש. פעולות קניין אחרות, כגון משיכת חפץ, אינן מועילות כאן כדי להשלים את העסקה [רלב"ג, אדרת אליהו, צפנת פענח]. משמעות הדבר היא שאם שווי הבית עלה לפני שהכסף שולם בפועל, על הפודה לשלם את המחיר החדש והגבוה יותר כדי שהבית יהיה שלו [תורה תמימה].
ישנה משמעות נוספת למילים וְהָיָה לוֹ. בשונה מבהמה שהוקדשה ויכולה להישאר לעמוד ברפתו של הבעלים אף שאינו משתמש בה, אדם שהקדיש את ביתו חייב לפנותו מיד. לכן התורה מדגישה שרק לאחר תשלום הפדיון הבית שב להיות שלו והוא רשאי לחזור ולהתגורר בו [העמק דבר]. כמו כן, בניגוד לדין שדה שבו נאמר "וקם לו" המורה על קיום נצחי בידי הקונה, בבית נאמר וְהָיָה לוֹ, שכן בית שנקנה מידי ההקדש חוזר לבעליו המקוריים בשנת היובל, ולכן קניינו אינו נצחי [תורה תמימה]. לבסוף, בניגוד לבית רגיל בעיר מוקפת חומה שנחלט לקונה לצמיתות אם לא נגאל תוך שנה, בית שהוקדש יכול להיגאל על ידי בעליו בכל עת, גם לאחר שעברה שנה [רלב"ג, פירושי רד"צ הופמן].