ויקרא, פרק כ״ז, פסוק ט״ו

אדם שהקדיש את ביתו לאוצר המקדש, וכן אשתו או יורשיו, רשאים להשיב את הנכס אליהם, ופעולה זו מוגדרת כגאולה רק כאשר הנכס שב לבעליו המקוריים, כפי שנאמר וְאִם־הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת־בֵּיתוֹ. כדי למנוע את נטייתו הטבעית של הבעלים להפחית מערך הנכס, עליו לשלם את שוויו המוערך במזומן או במיטלטלין ולהוסיף קנס, כפי שנאמר וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף־עֶרְכְּךָ עָלָיו. תוספת זו מחושבת כרבע מקרן התשלום, והיא מוטלת אך ורק על המקדיש הראשון ולא על אנשים אחרים הפודים את ההקדש. המילים וְהָיָה לוֹ מדגישות כי הבית שב לבעלות המקדיש, והוא רשאי לחזור להתגורר בו, רק לאחר שהתשלום הועבר בפועל לגזברי ההקדש, כך שאם מחיר הבית עלה בינתיים עליו לשלם את המחיר הגבוה. בנוסף, מילים אלו מלמדות כי בשונה מבית רגיל בעיר מוקפת חומה, בית שהוקדש יכול להיגאל בכל עת, אך קניינו מידי ההקדש אינו נצחי והוא ישוב לבעליו המקוריים בשנת היובל.