ויקרא, פרק כ״ז, פסוק י״ד

כאשר אדם יַקְדִּשׁ מנכסיו, המיוצגים באמצעות המילה בֵּיתוֹ, ההקדש תקף אך ורק על רכוש הנמצא בבעלותו החוקית וברשותו, כדי למנוע סכסוכים סביב נכסים השנויים במחלוקת. הרכוש מוגדר קֹדֶשׁ לַה', כלומר מועבר ישירות לקופת התחזוקה של המקדש, ויש הסבורים כי חובה על המקדיש לבטא מילים אלו במפורש. לאחר מכן, הכהן מעריך במדויק את שווי הנכס בֵּין טוֹב וּבֵין רָע, בין אם מצבו טוב וערכו גבוה ובין אם הוא רעוע. שמאות זו היא סופית ומחייבת, וכַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם וייקבע סכום הפדיון, אף שיש הרואים בכך גם ביטוי להתעלותו הרוחנית של הבית. אם הבעלים מבקש לפדות את ביתו עליו להוסיף חומש על הערכת הכהן, והוא זוכה לקדימות על פני קונים אחרים כדי להבטיח את רווחי המקדש.