ויקרא, פרק כ״ז, פסוק כ״ח

הקדשת חֵרֶם היא מדרגה עליונה של ניתוק רכוש מרשות הבעלים, ולמרות מחלוקת אם חרם סתמי מיועד לאוצר המקדש או לכוהנים, פסוק זה עוסק בחרם לכוהנים החל גם כאשר אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ נאמר בלשון משובשת. התורה מתירה לאדם להקדיש רק מקצת מנכסיו, מִכׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ, כדי שלא יתרושש וייפול למעמסה על הבריות, ובתנאי שיש לו בעלות מוחלטת עליהם, כגון עבדים כנעניים, חיות או קרקע ירושה המוגדרים יחד מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. בניגוד להקדש רגיל, החרם הוא מוחלט ועל כן לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל בחזרה בכסף על ידי הבעלים המקוריים או על ידי גזבר המקדש. כדי למנוע מעילה, כל עוד הרכוש בבית הבעלים חל הכלל כׇּל־חֵרֶם קֹדֶשׁ־קׇדָשִׁים הוּא לַיהֹוָה והוא אסור לחלוטין בהנאה, אך מיד עם מסירתו לכוהנים הוא הופך לחולין ומותר להם בשימוש. הגדרת קדושה זו גם מאפשרת לאדם להחיל חרם על בהמה שכבר הוקדשה מראש לקורבן, תוך העברת שוויה הכספי לכוהן.