קרה לכם פעם שרציתם לתת מתנה ממש מיוחדת, מתנה כל כך חשובה שאי אפשר להתחרט ולקחת אותה בחזרה? התורה מלמדת אותנו על סוג מיוחד מאוד של מתנה שנותנים לה', שנקראת חרם. בניגוד לתרומה רגילה, כאן מדובר בנתינה מוחלטת. בדרך כלל, המתנה הזו עוברת לכוהנים. מכיוון שלכוהנים לא הייתה נחלה משלהם בארץ ישראל, זו הייתה דרך מיוחדת לעזור להם ולהגדיל את הרכוש שלהם, ואפילו אם מישהו מתבלבל קצת במילים כשהוא מבטיח את המתנה, הכוונה שלו היא מה שקובעת.
כשהתורה מסבירה ממה מותר לתת, היא כותבת מכל אשר לו. שימו לב לאות מ' במילה מכל. האות הקטנה הזו מלמדת אותנו כלל חשוב מאוד: מותר לאדם לתת רק חלק מהדברים שלו, ולא את הכול. התורה לא מסכימה שאדם יתרום את כל מה שיש לו, כי אז הוא יישאר בלי כלום ויצטרך לבקש עזרה מאחרים. בנוסף, המילים אשר לו מלמדות שמותר לאדם לתת רק משהו ששייך לו לגמרי.
התורה מפרטת מה אפשר לתת וכותבת מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו. אולי זה נשמע קצת מוזר, כי איך אפשר לתת בן אדם? המילה מאדם לא מדברת על אנשים חופשיים או על הילדים של התורם, אלא רק על עובדים מיוחדים בימי קדם שנחשבו לרכוש של האדון שלהם, ממש כמו שובהמה היא רכוש שאפשר להעביר לאדם אחר. גם לגבי שדות, מותר לתת רק משדה אחוזתו, כלומר שדה שהאדם קיבל בירושה מהמשפחה שלו, ולא שדה שהוא קנה לזמן מוגבל.
התכונה הכי מיוחדת של המתנה הזו נמצאת במילים לא ימכר ולא יגאל. זה אומר שאי אפשר להתחרט. אי אפשר למכור את הדבר הזה למישהו אחר, והאדם שתרם לא יכול לשלם כסף כדי לפדות ולקבל את הרכוש בחזרה.
אז מה קורה למתנה הזו בזמן שהיא עדיין אצל התורם בבית, לפני שהכוהן בא לקחת אותה? התורה אומרת כל חרם קודש קדשים הוא לה'. כל עוד זה בבית, זה קודש קדשים, כלומר קדוש מאוד ואסור להשתמש בזה בכלל, כדי שאנשים ייזהרו. אבל ברגע שהמתנה מגיעה לידיים של הכוהן, היא הופכת לדבר רגיל לגמרי, והכוהן יכול להשתמש בה לכל מה שהוא צריך. המילה הוא בסוף באה ללמד אותנו שכל הכללים החמורים האלו שייכים רק לחרם, ולא לבעלי חיים אחרים כמו בכור, שאותו דווקא מותר למכור במקרים מסוימים.