בהגיע האדם לגיל זקנה, ערכו הפיזי והכלכלי פוחת באופן טבעי, אך התורה קובעת בשלב זה של החיים שינוי מעניין ביחס השווי בין גברים לנשים. כאשר אדם מבקש לתרום את ערכו של אדם מבוגר, מִבֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, הערך הקבוע לזכר עומד על חמישה עשר שקלים, ולנקבה על עשרה שקלים [ביאור שטיינזלץ]. מתוך ניסוח זה לומדים כי שנת השישים עצמה נידונת לפי מדרגת הגיל הקודמת לה, והערך החדש חל רק לאחר מכן, כלל התקף לכל מדרגות הגיל שבפרשה [חזקוני].
הפרשנים מצביעים על כך שבימי הזקנה, ערכה של האישה קרוב יותר להיחשב כערכו של האיש [רש"י, מזרחי]. בעוד שהאיש מאבד מזקנתו יותר משני שלישים מערכו המקורי (שיורד מחמישים שקלים לחמישה עשר), האישה שומרת על שליש מדויק מערכה הקודם (שיורד משלושים לעשרה שקלים) [שד"ל, רד"צ הופמן].
ההסבר המרכזי לפער זה נעוץ באופי עבודתם. דרכו של איש לעסוק במלאכה כבדה הדורשת כוח פיזי רב, וכאשר כוחו תש לעת זקנה, הוא מתקשה לעמוד בה. לעומת זאת, אומנותה של האישה לרוב קלה יותר, ולכן היא מסוגלת להמשיך ולתרום בעשייתה גם בשנות זקנתה [חזקוני, דברי דוד].
רעיון זה משתקף בפתגם עממי עתיק המובא בקרב רוב הפרשנים: "סבא בביתא - פחא בביתא, סבתא בביתא - סימא בביתא". כלומר, זקן בבית הוא לעיתים בבחינת "פחא", מילה המפורשת כמוקש, שבר או משא כבד המעיק על הבית. לעומתו, זקנה בבית היא "סימא", מונח שמשמעותו אוצר טמון ומטמון של ברכה, שכן היא עדיין טורחת ועושה מלאכה [שפתי חכמים, ברטנורא על התורה, דברי דוד].
עם זאת, יש המדגישים כי תיאור הזקן כמשא וטורח מתייחס דווקא לאדם פשוט שלא קנה חכמה בימי בחרותו, ולכן בזקנותו, כשכוחו הפיזי אוזל, הוא נותר ללא מעש. לעומת זאת, זקן שהוא תלמיד חכם אינו מאבד מערכו, אלא אדרבה, חכמתו ובינתו רק הולכות ומתרבות עם השנים [פרדס יוסף].