כאשר אדם מקדיש את שדה אחוזתו לאוצר המקדש ומבקש לאחר מכן לפדות אותו, התורה קובעת מערכת תמחור דינמית והוגנת. התשלום אינו קבוע מראש, אלא מחושב באופן יחסי למחזור היובל, כך שהבעלים משלם רק על השנים שבהן יוכל להפיק רווח מן השדה עד חזרתו לבעליו המקוריים.
המילים וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ מתייחסות להקדשה שנעשתה לפחות שנה אחת או יותר לאחר שנת היובל, שכן הקדשה בתוך שנת היובל עצמה אינה תופסת כלל [תורה תמימה, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. עם זאת, הדין חל גם במקרה שבו האדם הקדיש את השדה מיד לאחר שנת היובל, אך הותיר אותו ביד גזבר ההקדש ובא לפדותו רק כעבור מספר שנים [רש"י, מזרחי]. המילה שָׂדֵהוּ באה לרבות את כל חלקי השדה, כולל אזורים סלעיים או שקעים עמוקים שאינם נוחים לזריעה [אדרת אליהו].
כאשר האדם בא לפדות את השדה, נאמר וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף. מנוסח זה לומדים כי על הפודה לשלם את סכום הפדיון כולו בבת אחת, ולא בתשלומים שנתיים [תורה תמימה, מלבי"ם]. אופן החישוב מבוסס על חלוקת הערך הכולל של השדה, שעומד על חמישים שקלים, לארבעים ותשע שנות מחזור היובל. התוצאה היא תשלום של שקל אחד ומטבע קטן נוסף (פונדיון) עבור כל שנה. הפער החשבוני הקטן בין השקלים לשנים מושלם באמצעות עמלת פריטה מקובלת [רש"י, שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן].
התשלום נקבע עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל. החישוב נעשה לפי שנים שלמות בלבד ולא לפי חודשים. יתרה מכך, לשון הרבים "שנים" מלמדת כי ניתן לפדות את השדה בתעריף מוזל רק אם נותרו לפחות שתי שנים עד היובל. אם נותרה פחות משנה אחת, על הפודה לשלם את הסכום המלא של חמישים שקלים [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. עם זאת, המילה "וחשב" מעניקה לכהן שיקול דעת מסוים: הוא רשאי לצרף חודשים בודדים לכדי שנה שלמה כדי להשלים את המינימום של שתי שנים, ובכך לאפשר לפודה ליהנות מההנחה [תורה תמימה, מלבי"ם]. המילה עַד מדגישה שהחישוב נעשה עד שנת היובל, אך אינו כולל את שנת היובל עצמה [תורה תמימה]. מניין השנים לתשלום כולל גם את שנות השמיטה, שכן אף על פי שאסור לעבד בהן את הקרקע, השדה עדיין מצמיח תבואה מעצמו שיש לה ערך [העמק דבר].
בסוף הפסוק נאמר וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הגירעון היא הפחתת התשלום בגין השנים שכבר חלפו מאז שנת היובל ועד שנת הפדיון [רש"י, אבן עזרא]. הפחתה זו תקפה גם אם השדה עמד שומם בידי ההקדש במשך שנים והגזבר כלל לא נהנה מפירותיו [תורה תמימה, מלבי"ם, גור אריה]. מנגד, יש המפרשים כי הצירוף "השנים הנותרות" אינו מתייחס לשנים שעתידות לבוא, אלא דווקא לשנים שעברו ו"נותרו מאחור", ועל כן הפסוק מציין שאותן שנים נגרעות מהערך הכולל של חמישים השקלים [הכתב והקבלה].