תארו לעצמכם שנתתם מתנה מאוד יקרה למקום מיוחד, אבל אחרי כמה זמן התחרטתם ואתם רוצים לקנות אותה בחזרה. איך מחליטים כמה היא שווה עכשיו? בתקופת התנ"ך, אדם יכול היה לתת את השדה שלו במתנה לאוצר של בית המקדש. אם הוא רצה לפדות את השדה, כלומר לקנות אותו בחזרה, התורה קובעת עבורו מחיר הוגן מאוד. המחיר לא קבוע מראש, אלא מחושב לפי שנת היובל, שהיא השנה המיוחדת שבה השדות חוזרים לבעלים המקוריים שלהם.
כאשר כתוב וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ, הכוונה היא לאדם שנתן את השדה שלו להקדש לפחות שנה אחת אחרי שעברה שנת היובל. המילה שָׂדֵהוּ מלמדת אותנו שמתכוונים לכל השדה כולו, אפילו לאזורים עם סלעים או שקעים עמוקים שקשה מאוד לזרוע בהם. כשהאדם בא לקנות את השדה בחזרה, נאמר וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף. הכהן עושה חשבון מדויק, והאדם צריך לשלם את כל סכום הכסף בפעם אחת, ולא בתשלומים קטנים בכל שנה.
איך הכהן מחשב את המחיר? הוא בודק עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל. סופרים רק את השנים השלמות שנשארו עד שנת היובל הבאה, ומשלמים רק עליהן, כי אלו השנים שבהן האדם יוכל באמת להשתמש בשדה ולהרוויח ממנו. בספירה הזו כוללים גם את שנות השמיטה, כי למרות שאסור לעבוד בהן את האדמה, השדה עדיין מצמיח תבואה מעצמו ויש לה ערך. בסוף נאמר וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. הפירוש של המילה "נגרע" הוא מופחת. בגלל שכבר עברו כמה שנים מאז שנת היובל הקודמת, הכהן מוריד מהמחיר את השנים שכבר חלפו, וכך האדם משלם סכום הוגן בדיוק לפי הזמן שנשאר לו ליהנות מהשדה.